• Idan and Meir

"סוגיות נבחרות במוסר מלחמה – III" – מהות ה"צלם"

עודכן ב: 3 יול 2019

ננסה לפענח היום לפחות שבריר מהמושג המסובך של ה"צלם".


לשיחה היום, שעוסקת בנושא מתוך תורת הקבלה ופנימיות התורה, אני רוצה להקדים הקדמה קצרה. יש ניגוד מסוים בין צורה של שיחה רגילה לבין השיחה שנקיים היום. בשיחה רגילה אני אומר את דעתי שמבוססת על היגיון, תפיסת עולם ואינטואיציה. לעומת זאת, לימוד ופענוח מושג מתורת הקבלה דומה יותר לפענוח כתב חידה, שמטרתו להבין את הכתוב בה. כשנדבר על מושגים מתורת הקבלה ננסה לפענח ולקלף שכבות כדי להבין מה משמעות המושגים בהקשר אישי וחוויתי; אבל הפרשנות לעולם אינה עומדת בפני עצמה אלא נגזרת מן הטקסט והכתובים. כשאנסה להציג את מה שאני מבין לגבי המשמעות של ה"צלם", איני מתיימר לתת פרשנות מקיפה ומלאה אלא לגזור תובנות מסוימות, מתוך ידיעה שהדברים מבוססים על היגיון שלא פוענח באופן מלא.


ה"צלם" שאותו אנחנו פוגשים בהקשר של איסור ההריגה הוא מושג מרכזי בקבלה ובחסידות. תורת הקבלה והחסידות עסקה בשרטוט מפה של העולמות העליונים. כדי לגרום לנו להבין במה מדובר, היא שאפה להמשיל תפיסה זאת ולהשליך אותה על נפש האדם. משמעות הדבר היא שאדם יכול ללמוד על האלוקות דרך התבוננות בחייו, ברגשותיו ובנפשו – "לחזות אלוק", כפי שהדברים מובאים בדרשה המפורסמת על הפסוק "מבשרי אחזה אלוה".


הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" [בראשית א, כ"ו], שנאמר בבריאת האדם, מעיד על כך שתכונות הנפש של האדם מקבילות למערכת האלוקות. זוהי למעשה העובדה המייחדת את האדם משאר בעלי החיים, כפי שאנו רואים בפסוק "שופך דם האדם באדם דמו יישפך – כי בצלם אלוהים עשה את האדם", וכפי שכבר דיברנו על ההפרדה הברורה הקיימת בין חיי האדם לבין חיי בעלי החיים.


הדברים מעוררים סקרנות, ואת השאלה המתבקשת: מהו אותו "צלם", וכיצד הוא בא לידי ביטוי בחיינו? שאלה נוספת: אם אכן האדם נברא ב"צלם אלוקים" – מדוע בתורה עצמה מופיעים בהקשרים רבים מצבים שבהם התורה מצווה או מתירה ליטול את חייו של האדם?


אם כן, אנחנו צריכים ראשית כול להבין מהו למעשה אותו ה'צלם'.


נכון, אבל דווקא בגלל ערכו היסודי של המושג איני מתיימר להגיע בשיחה זו להבנה שלמה של המושג ה"צלם". מה שאוכל להציע זו התבוננות קצרה בעקבות מקורות מסוימים, שיאפשרו הבנה חלקית (ואולי, יש לומר, גם מוטעית) של המושג


כאשר רש"י מפרש את הביטוי "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", הוא מתאר זאת כך: "בצלמנו – בדפוס שלנו: כדמותנו – להבין ולהשכיל". בפסוק הבא: "בצלם אלהים ברא אותו – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יצורו הוא". משמעות הדברים היא שהאדם כנברא משקף את הבורא. השתקפות זו באה לידי ביטוי ב"צלם".


בתורת החסידות (בעל התניא בספרו ליקוטי תורה, פרשת בחוקותיי) מוסבר כי ה"צלם" מקביל ל"נפש השכלית". ספר התניא נפתח בתיאור דואלי של נפש האדם המורכבת משתי נפשות – אלוקית ובהמית, אך איזו מהן משקפת נכונה את האדם? במובן מסוים קיים פירוש שהאדם עצמו מזוהה עם ה"נפש השכלית", זו העומדת בתווך ובוחרת בין הנטייה הבהמית-אגואיסטית לבין השאיפה הרוחנית לדבקות באלוקות.


באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר עוסקים בנפש השכלית קיים דמיון רב יותר בין האדם לבין האלוקים מאשר כאשר עוסקים בנפש האלוקית. הנפש האלוקית, בהיותה "חלק אלוק ממעל", היא חסרת עצמאות ומבוטלת במידה רבה; הנפש השכלית משקפת את דמיונו של האדם (לצד הריחוק) לאלוקיו – ביכולת לבחור, ליצור, לפעול ולברוא. בכך, האדם הוא כעין נציג של הבורא להמשיך את מפעל הבריאה, ופגיעה בו כמוה כגדיעה של מעשה בריאת העולם.


נדמה שכדי להבין את הקשר בין מושג ה"צלם" לבין איסור שפיכות דמים צריך להבין מהו מקומו של הצלם ביחס לנשמה או לנפש?


בכתבי האריז"ל מופיע פרק שלם המיוחד לעיסוק ב"צלם". מתוך הדברים נלמד שעיקר השליחות של האדם בעולם (בגלגולים השונים) הוא תיקון ה"צלם". דברים אלה עולים בקנה אחד עם השאיפה לחבר את הצורה עם החומר, האור עם הכלי, וכן הלאה. כל אדם מקבל למעשה "קִצבת חיים" שאמורה להספיק בעבור משימת חייו – תיקון הצלם.


הרב גינזבורג עסק, בשיעורים סביב פרשת בחוקותיי, ב"סוד הצלם" [אייר-סיוון, תשע"ח]. הוא הסביר שה"צלם" הוא סוג של "ממוצע", בצטטו את אדמו"ר הזקן המתרגם את הצורה והחומר למושגים חב"דיים – נפש אלוקית ונפש בהמית – שהצלם שמחבר ביניהם הוא הנפש השכלית. "סוד הצלם" מצוי אם כן בחיבור בין צורה וחומר. כל דבר מורכב מצורה ומחומר, וכדי שאלה יוכלו להתחבר נחוץ שיהיה ביניהם "צלם". אדמו"ר הזקן הסביר כי עיקר העבודה היא בצלם-שכל – עבודת התבוננות בשכל האנושי. כדי שהנפש האלוקית תוכל להשפיע על הנפש הבהמית ולברר אותה, היא נזקקת לשכל שיאפשר לה להתחבר איתה.


ה"צלם" מופיע בתנ"ך כמושג שנע בין שני קצוות – מצד אחד, כ"צלם אלוקים" הוא מביע את מעלת האדם והפוטנציאל שלו להיות שותף עם אלוקים בבריאה; מצד שני, ה"צלמים", כביטוי לעבודה זרה, מבטאים את הסיכון שהאדם ישנֵה את ייעודו ויפעל "לגרש" כביכול את הבורא מן העולם שאותו ברא. במובן זה קיימים עולמות שבהם הצלם מבטא את מהות החיים של האדם. כמו כן קיימים רבדים שבהם הצלם מכונה "צלמוות", כאשר המודעוּת של האדם פועלת כדי לנתק אותו ממודעות אלוקית.


אנו סובבים אם כן במתח שבין הצורה או הרוח לבין החומר?


חיינו מורכבים ממודעוּת צורנית או רוחנית וממודעוּת חומרית. לכל אחד מהרבדים בנפש – בין אם זו הנפש האלוקית, הבהמית השכלית או הגוף עצמו – מדרגה משלה, שכאשר היא נופלת ממדרגתה הדבר מהווה "מוות" בעבורה. לדוגמה, כאשר הנפש האלוקית, ששאיפתה היא להגיע לדבקות מוחלטת בבורא, מפסיקה אותה השאיפה לדבקות – היא נמצאת במצב של מוות. אם אמרנו שעיקר המהות של האדם היא ה"צלם" – בנפש השכלית נמצא את עיקר ההתמודדות שלו והשליחות שלו, עד כדי כך שמסורת חסידות חב"ד האדם מנהל את המאבק רק ברובד השכלי, "ואחר שנתקן הצלם ודאי נתקן הכלים" (מהאריז"ל בעץ חיים).


קיים מצב שבו השכל עסוק ברוחניות, ומלביש את הצורה; אבל אם הצלם אינו מתוקן – הוא לא מלביש את הצורה והאדם נשאר ברובד הנמוך של הנפש הבהמית. כאשר ה"צלם" נפגם ונופל ממדרגתו, כאשר הוא "מת" – נשארת רק הנפש הבהמית, במדרגת קיום כזו אנחנו נעשים דומים לבעלי החיים.


לנפש האלוקית אין משמעות של מיתה; היא לעולם איננה מתה, מכוח היותה עניין רוחני. במידה דומה, מצד הגוף לא שייך איסור רציחה, בהיותו דומה לבעלי החיים.


הצלם הוא הגשר בין הגוף לנשמה. בניגוד לנשמה, שהמוות לא משפיע עליה והיא עשויה להתעלות, הצלם נפגע עם המוות. ממילא, כל האיסור על הריגה נובע מכך שלאדם יש צלם. לגוף אין משמעות, ואת הנשמה אי-אפשר להרוג. איסור ההריגה נובע מהצלם של האדם, ולא מהבהמיות שלו.


האם קיימים אנשים חסרי נשמה, שאין משמעות לחייהם?


ניסוח השאלה מקשה עליי לענות עליה. אני מבין שאתה מתכוון לשאול על "אובדן הצלם", אבל חשוב לי להסתייג מההגדרה "אין משמעות לחייהם". כפי שפתחנו את השיחה, אנחנו רואים בתורה שקיימת מציאוּת שבה מותר ליטול חיי אדם (כגון, כאשר הוא מסכן אדם אחר), ואף מקרים שבהם הדבר מצוּוה (כגון, חייבי מיתות בית דין או להבדיל עמלק). מכאן נוכל ללמוד שההגדרה ש"בצלם אלוקים עשה את האדם" מוגבלת בסייגים מסוימים. חז"ל לימדו כי "מיתה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם" [סנהדרין ע"א, ע"ב]. ועוד אמרו במשנה אחרת: "שכל זמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם. אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם" [סנהדרין קי"א, ע"ב, ע"ע תוספתא על סוטה פ"י מ"א]. והוסיפו שם בגמרא: "רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר 'ובאבוד רשעים רנה'" [סנהדרין קי"ג, ע"ב]. אפשר להניח שההסבר הוא שקיומו של הצלם מלמד על פוטנציאל של האדם, שאפשר לאבדו (באופן זמני, או קבוע), ואז ייחודיותו של האדם על בעלי החיים מטשטשת.


האם אפשר לחיות חיים לא-אנושיים, בהמיים לחלוטין? האם היטלר לא נותר – במידה מסוימת לפחות – "בן אדם", ולא רק "חיה חסרת צלם אנוש"?


מהי מהות האדם? מה מגדיר את האדם כאדם? היהדות מדברת על ה"צלם" כזיקה למודעוּת אלוקית. במובן זה, היטלר בוודאי לא היה אדם. הביטוי המקובל "איבד צלם אנוש" משמעו היום שאותו האדם הוא מעין "רובוט"; אבל למען האמת, אפילו היטלר לא היה רובוט: הוא לא היה מחוסר רגש, אלא אדם בעל רגשות עזים. לכן הדימוי הנכון הוא שאדם כזה מתדמה לבהמה, ללא צלם האלוקים; הוא חוזר והופך זהה לכל בעלי החיים. תפיסת הגזע הנאצית הדגישה שמה שחזק הוא הטבע, המשולל כל זיקה למודעוּת אלוקית. הנאצים טענו שהגזע האָרי הוא עליון בגלל שהוא הבהמי ביותר; העניקו קדושה לתכונות הבהמיות. זה נקרא "לאבד צלם אנוש". כאשר אתה אומר שצבע העיניים או צבע השיער הם הקובעים, פירוש הדבר שאינך בן אדם עוד. מבחינתם, הגוף היה מרכז החיים. בהמשגה של היום, כאשר אנחנו אומרים "בן אדם" אנחנו מדברים בדרך כלל על הנפש הבהמית; אבל נפש זאת לא שונה באמת משאר בעלי החיים (זו הסיבה לכך שאנשים רבים מאמצים את הצמחונות – כי, כפי שהם תופסים את מהות האדם, אין הבדל מהותי בין האדם לבין בעל החיים). כאן, כאשר מדברים על "בן אדם" המשמעות היא שונה, מכיוון שהמילה "אדם" מתייחסת בשפת התורה ובדברי חז"ל ל"צלם". (המילה א-דם היא התיווך של א' כרמז לאחדות הבורא, ודם – ככוח של הנפש הבהמית, בתיווך המבוצע על ידי הנפש השכלית – הצלם).


ולפיכך – טוב מותם מחייהם; אבל מי רשאי ליטול אותם?


אני חושב שלמרות הדברים, ההגדרה ש"טוב מותם מחייהם" אינה נכונה. הפסוק המבוסס על יחזקאל [י"ח ל"ב] אומר: "כי לא תחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה". אם נדייק בפסוק, הרי שאותו אדם מכונה "מת" עוד לפני שהוא מת (לא כתוב מות האדם). הכוונה היא לכאורה לכך שחייו ריקים מקדושת החיים, משום שהוא לא ממלא את ייעודם. למרות זאת, הפסוק מדגיש שאלוקים מעוניין לתת גם לאדם כזה הזדמנות, ומצפה שיחזור בתשובה (ואולי גם יחדש או יעורר את ה"צלם"). אם כן, אין זה נכון לומר ש"טוב מותם מחייהם"; להפך, כל עוד הם חיים ניתנת להם הזדמנות לחזור בתשובה ולהשתנות. המשמעות המצומצמת שאותה אפשר לגזור מן ההנחה שקיימת אפשרות של אובדן הצלם היא שבמקרה זה ערך החיים אינו מוחלט, והוא מועמד לאיזון בין ערכים שונים.


קדושת החיים – במובן האבסולוטי, כפי שאנחנו מתייחסים אליהם – הלא הם ה"צלם", ולא הגוף. אחרת, ההבחנה בין בני אדם לבין בעלי חיים תהיה גסה ושרירותית. עם זאת, אין זה הגיוני שכל אדם יקבע מי רשאי ומי לא רשאי לחיות. המִשנה מדברת על אנשים שבית דין קבע שצריך להרוגם. על קין, שהיה הרוצח הראשון, מסופר כי פנה בתחינה ואמר לא-לוהים: "ויהיה כל מוצאי יהרגני" [בראשית ד', ט"ו]. רש"י מפרש שמדובר בבהמות ובבעלי חיים. עד אז היה לבעלי החיים פחד מבני האדם – "ומוראת וחתכם יהיה, על כל חיית הארץ, ועל כל עוף השמים" [בראשית ט', ב'] – ועכשיו, בשל העוון שעליו עבר, בעלי החיים היו יכולים שלא לזהותו כבן אדם ולהרוג אותו. תיאור זה ממחיש שלפני חטא דור המבול אובדן הצלם הוכר גם על ידי בעלי החיים.

15 צפיות0 תגובות