• Idan and Meir

ממחקר לשיח – תגובה לפוסט של מאיר אטינגר

עודכן ב: 3 יול 2019

אני פותח דברים אלה בהסכמה מלאה עם דבריו של מאיר אטינגר בפוסט שהעלה ביחס לשיח בינינו באתר "הקול היהודי": "עם הזמן הלימוד הפך למעמיק, מאתגר ומקורי". אני משוכנע כי כל מי שיקרא את הדברים המתפרסמים על ידינו יתרשם שיש בהם עניין של ממש.


באשר ל"פער בין העולמות", אני סבור בכל זאת שיש לנו הרבה יותר מן המשותף מאשר מן המפריד. ההבדלים, בכל מקרה, בוודאי אינם "תהומיים". אני מסכים עם מאיר כי אין בנמצא אנשים שאינם מוטים פוליטית או אידיאולוגית – פוליטיקה מצויה בכול, והיא חלק בלתי נפרד מחיינו בכל היבטיהם.


נדרש בוודאי תרגום של השפה והנחות היסוד, וכניסה לעומק הדברים; זוהי אכן שאיפתו הכמוסה של האנתרופולוג, תהיה יומרנית ככל שתהיה. מסיבה זאת, המחקר האנתרופולוגי הוא תמיד ארוך טווח, ואני אישית אינו רואה לו "מועד תפוגה". מעבֵר לפני השטח, השאיפה היא להגיע לענייני הליבה ממש.


אני מסכים כי העולם של האדם המאמין שונה בתכלית מזה של האדם שאינו מאמין; אבל שונוּת זאת אינה מוֹנעת בהכרח הבנה של החוויה היסודית של כל אחד מהם. מבלי יכולת להבין סמלים, ערכים ואורחות חיים של אחרים לא היינו יכולים לקיים תקשורת בין-תרבותית כלל – וזו בכל זאת מתקיימת ברמות ובהקשרים שונים.


האם אפשר לגשר בין "השפה היהודית" לבין "השפה הדמוקרטית"? הלוואי שהייתי יכול לתת תשובה מבוססת ותקפה לשאלה זאת. בינתיים – כמו שמאיר נוהג להציע לא פעם, באומץ אינטלקטואלי ראוי להערכה – נשאיר שאלה זאת תלויה ועומדת.


הגישור הבין-תרבותי הוא אתגר נכבד בכל מקרה. כמו בכל תרגום, יש להעביר את המשמעות באופן שיתקבל על דעתם של דוברי שפה זרה. בוודאי שאנחנו מאבדים בתרגום לא מעט מן המשמעות; אבל בלעדיו מי שאינו מסוגל לקרוא את שפת המקור לא יוכל להיחשף כלל לדעות ולהשקפות המקופלות בדברים. אחרי הכול, עולמות אנושיים אינם "זרים לגמרי", אחרת לא היה כל סיכוי להידבר בינינו כיחידים וכקבוצות תרבותיות שונות. אני מסכים כי הבנת הפערים והגדרתם היא מפתח לכל יכולת גישור. ללא ניתוח הפער, לא נוכל להציע מִבנה מגשר שיעמוד בתנאים ובעומסים הנדרשים.


באשר ל"טשטוש עמדות", כאן אין לי אלא להסכים לגמרי לדברי מאיר, ואף להציע תיקון מתבקש. אני ממשיך ומתעקש בכנות מלאה שאני "מעוניין ללמוד ולהכּיר", ומוכן לנסות לסגל את "השפה היהודית", ככל שהבנתי משגת. ללימוד המשותף שלנו אין תחליף – הוא מאיר עיניים, מעורר שאלות ואף מציע תשובות מסוימות לשיקול ולהערכה. אינני יכול כמובן – כאדם שחונך על ברכי התרבות המערבית – להסכים שקיימת אמת אחת ואין בִּלתה. אם קיימת אמת כזאת – וקשה לי לסתור באופן מוחלט טענה זאת – אני סבור כי היא אינה בהישג יד אנוש.


מכיוון שאני מאמין שעמדתי שלי עצמי אינה מקודשת, אני פתוח להרהר ובמקרה הצורך גם לערער עליה; אולם, בכל זאת, אני מרגיש שהגרעין האישיותי שלי יציב דיו כדי שלא אחוש כ"עלה נידף ברוח". יש להדגיש גם שאיני מאמין ב"יחסיוּת" מוחלטת. איני חושב ש"הכול הולך", וגם לי יש תפיסות ערכיות ומוסריות מוצקות שאני משתדל להיות נאמן להן ואף לחיות את חיי בהתאם להן. איני יודע לתרגם אותן למונחים של מצוות מוכּרות, אבל אני מייחס להן ערך גבוה – אם כי לא מוחלט – משלי.


ביושר אומר כי איני יודע אם אי פעם אצליח לטעום מפנימיותה, מעומקה ומסודותיה של היהדות; אבל אני בהחלט מעוניין להכּירה. האם מבטי יהיה, בסופו של דבר, "פנימי"? איני יודע ואיני מֵעז לומר.


באשר ל"אובייקטיביות", מזה זמן רב זנחתי מושג ערטילאי זה, והגעתי להכּרה שגם המחקר המדעי – שאינו שונה במהותו מכל פעילות אנושית אחרת, שהרי אינו יכול לחרוג מגבולותיה וממגבלותיה – הוא סובייקטיבי במידה רבה, לפחות ב"מדעים הרכּים" שאני עוסק בהם. יתר על כן, איני משתמש במושג "אמת" בחיי האישיים כמו בעבודתי המקצועית – מושג המעורר בי חיל ורעדה. מה שאני משקף בדרך כלל הוא ה"אמת" של בני שיחי, ככל שהם מבינים אותה ואני מבין אותם.


אני נענה באופן מוחלט לאתגר: "אל תדבר על, דבר עם", אבל – למצער – יהיה זה עם בני-אדם, ולאו דווקא עם האל. אני מסכים כי צריך לשלב בין הקשבה פנימית לבין חקירה חיצונית; ללא האחת, גם האחרת לא תתקיים או לא תהיה בעלת משמעות. ניהול מרחק-קירבה הוא יכולת יסודית הנדרשת מכל אדם, על אחת כמה וכמה מאלה השקועים בעיסוקים מסוימים המציבים אתגר מתמיד בעניין סבוך זה. האם "התורה תנצח, בסופו של דבר"? מי שמאמין בוודאי ימצא לכך ראיות מספּקות.


אני מברך על קריאתו של מאיר להתייחס לענייני ציבור ולעסוק בענייני השעה. אשמח לקחת חלק בחשיבה משותפת על נושאים אלה – למרות שזו תהיה בהכרח מנקודות מוצא שונות. לטעמי, אין ולא תהיה לאיש מאיתנו מונופול על ההבדלה בין "אור" לבין "חושך".


מצד אחד, איני מרגיש שאני יכול להעריך את ה"מרחק" שלי מן היהדות ומן היהודים; מצד אחר, איני חש שהשקפותיי ודעותיי מעוררות סיכון כזה שיש "לשמור מרחק כדי להימנע מהשפעה מהן". כמובן שהדבקות בגישה א-סימטרית – שבה צד אחד "צודק" מהותית, וצד אחר "טועה" – חורָה לי.


אמרתי למאיר שאיני מֵעז להתייחס לדבריו-לכתביו של הרב גינזבורג, שהרי בוודאי איני מתיימר להבין את פנימיותם; אבל הוא עודד אותי באומרו שגם הוא אינו מבין את הדברים במלוא עומקם, ובסופו של דבר – מדובר בפרשנות. אני מברך מכל לב על הגישה שקרויה "מתקדמים ביחד", מתוך שאיפה "להיכנס לראש משותף". הקריאה לאחדוּת – ככל שהיא מכוונת לשביל זהב, ולא לדרך צרה ומונופוליסטית – בוודאי רצויה. אין ספק כי "כל אחד צריך להתקדם", וההזדקקות ההדדית מבורכת מאוד. אני אסיר תודה להזדמנות שנפלה בחלקי לקיים "שיחות נפש, להתוועד ולהכּיר את פנימיותו של האדם שמולי" – בוודאי את זו של מאיר. הכיפה, לפחות מבחינתי, אינה מפרידה בינינו כלל, ואני חובש אותה במפגשי הלימוד בינינו מתוך כבוד לאדם ולמעמד, אם לא למקום. ה"רוחניוּת" של הקשר בינינו היא ללא ספק מתנה נכבדה. כדי להגיע למצב כזה, כפי שאמר הרב, "יש להרבות בישיבה יחד ובהיוועדויות", ואני בוודאי לא חוסך כל מאמץ – לא מתוך תחושת חובה או קושי, אלא מתוך רצון ושמחה – להגשים זאת. "שניים כאחד", כדברי הרב, "זה אפילו יותר מ'יחד'".


תורה – כפי שכותב מאיר – אפשר ללמוד רק משומרי תורה ומצוות, ומבחינה זאת אני נמצא בעמדת יתרון בהשוואה אליו. עם זאת, "ללמוד יהודים" שנינו יכולים באותה המידה. אפשר ואפשר להתקדם הרבה ביחד בעניין זה.


אני נכון בהחלט "להתמקד במה שאנחנו חלוקים". אני מכריז בזאת שאני מוכן ומזומן לעמוד באתגר שהציב מאיר. לכן, בין השאר, אני כותב את הדברים הללו. אני מוכן לזנוח, לצורך העניין המשותף שלנו, את ה"מחקר" ולפנות ל"שיח". אשמח מאוד לבטא עצמי באופן מלא, ובהתאם גם להיות נכון להשתנות. במקום להתבונן מהצד, לשמור מרחק ולא לִנגוע, אשתדל להיות נוכח – במלוא ישותי ואישיותי, ועל כל כישוריי, הבנותיי וניסיוני – "לדבר עם" ולא רק "לדבר על".


באשר ל"בן השישי", שהרב גינזבורג מתאר אותו בפירושו ל"אגדה של פסח", נראה לי כי זיהוי כזה יהיה במידה לא מבוטלת חד-צדדי; הוא אינו משקף את האישיות השלמה, על כל מורכבותה ונפתוליה. אמת, איני מעוניין להיות מעורב יתר על המידה, אבל בה-בעת איני חושש זהותית ממעורבות כזאת – במסגרת הציוויים האתיים והמוסריים המנחים אותי.


ייחודו של האנתרופולוג, כפי שאנו נוטים לומר, הוא ב"היותו שם", בשדה ממש, ולא במחקר מאחורי מכתבה או מסך מחשב. האם איני מודע לריחוק שלי? ספק בעיניי. בהסדר החדש שאני מציע, בעקבות האתגר שהוצב בפניי, גם לא אסתיר את פניי ואת השקפותיי ודעותיי. אני מכריז בזה – בלשונו של הרב גינזבורג – על "קפיצה פנימה". כל זאת, כפי שמאיר אומר, מתוך תחושה בלתי מוכחשת ש"שייכות פנימית וההתעניינות מלמדת על עניין ואפילו על הזדהות במקום מאוד-מאוד עמוק". אני מקבל בחפץ לב את העבודה המיועדת לבן השישי, לפי מאיר – להציע מעין "מבט-על" שמסוגל לעשות סדר ולתת תמונה כוללת, חצי-חיצונית, שיכולה לגלות עומק מיוחד שאפשר לראות דווקא ממרחק מסוים.


הלימוד המשותף והעבודה שאנחנו עושים יחד לא נועדה בשום מקרה ל"הכשֵר הדדי". אני מאמין שאיש מאיתנו אינו זקוק לו. אני מצטרף אל מאיר בתפילה ובתקווה – וגם מביע את האמונה – שהלימוד המשותף "יהפוך לגשר של הבנה בין חלקי העם, גשר שאפשר לעבור עליו גם בלי להתפשר ולוותר".

12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול