• Idan and Meir

המסע עם מאיר אטינגר לאומן ראש השנה


מנהג העלייה לקבר הקדוש בראש השנה

רבי נחמן הקפיד בחייו שחסידיו יגיעו אליו לראש השנה, באומרו כי בראש השנה יש לו כוח מיוחד "להמתיק את הדינים" מעל מי שיהיו איתו. הרבי אמר: "הראש השנה שלי הוא חידוש גדול [...]. ה' יתברך העניק לי זאת במתנה לדעת מהו ראש השנה".[1]

בערב ראש השנה האחרון לחייו, כשהוא כבר נוטה למות, ציווה על חסידיו שכאשר יחזרו כל אחד לביתו, יעשו כרוז שכל מי שמאמין בה' יבוא להיות בראש השנה אצל רבי נחמן באומן. דברי הכרוז: "אמר, הראש השנה שלי עולה על הכול. והיה פלא אצלי, מאחר שהמקורבים שלי מאמינים לי. ולמה לא יזהרו כל האנשים המקורבים אליי שיהיו כולם על ראש השנה, איש בל ייעדר! כי כל העניין שלי הוא רק ראש השנה. והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר אל משמעתו ומקורב אליו, יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש! ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמוח מאוד מאוד. אכלו מעדנים ושתו ממתקים, כי חדוות ה' היא מעוזכם וזה נאמר על ראש השנה".[2] תלמידיו, ובראשם רבי נתן, הסיקו מכך כי כוונתו שימשיכו לבוא אליו לראש השנה גם אחרי פטירתו. על פי צוואתו, חסידי ברסלב נוהגים להגיע לקברו במועד זה.

העלייה לקבר נסמכת על שני גורמים עיקריים: בקשתו של רבי נחמן מכל חסידיו להתאסף אליו בראש השנה; התיקון שהבטיח רבי נחמן למי שעולה על קברו. תיקון זה "מוצע לכל יהודי, יהיה מי שיהיה. אפילו אם יהיה אותו אדם איך שיהיה, אפילו אם עבר מה שעבר. אפילו אם גדלו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד חס ושלום".[3]

רבי נחמן אמר: "בראש השנה יכולים האנשים לקבל תיקונים מה שבכל השנה אי אפשר שיהיה להם תיקון בשום אופן".[4] להבנתו, העלייה לקבר עשויה לשמש לשם "תיקון כללי", ולאו דווקא תיקון זה או אחר. עניין זה מתקשר לזיקה המיוחדת של העלייה לקברו של רבי נחמן בראש השנה: ראש השנה מתייחד בכך שהוא יום של תשובה כללית על כלל עוונות האדם, הנעשית לא מתוך התמקדות בחטאיו אלא מתוך עיסוק בשבח וגדלוּת צדיקו של עולם. בניגוד בולט ליום הכיפורים, שמרבים בו אמירות וידוי תוך ירידה לפירוט העוונות, בראש השנה אין עוסקים כלל בפירוט חטאי האדם ואין מתוודים עליהם. עניינו של ראש השנה הוא עיסוק בשבח בורא עולם ובהכתרתו כמלך העולם, ומתוך עיסוק זה האדם מתנשא ומתרומם, "ועל ידי זה נתקן הכול ממילא".


התרחבות הנסיעה – האוכלוסייה הישראלית הכללית

בשנים האחרונות יוצאת לאומן בערב ראש השנה רכבת אווירית ובה עשרות אלפי חסידים ושאינם חסידים, ספרדים ואשכנזים, דתיים, מסורתיים וחילוניים שעולים לקברו של רבי נחמן. רוב הבאים מגיעים מישראל, אבל מגיעות גם קבוצות מארצות הברית, מקנדה ומצרפת. הגיוון הרב של הבאים – המתגלה בלבוש (לחסידי ברסלב עצמם אין תלבושת אחידה), בלשון הדיבור, במזון ועוד – בולט לעין ברחובות אומן ובבתי כנסיותיה. משה וינשטוק, חוקר אומן וכותב הספר "המסע הישראלי לקברו שלרבי נחמן מברסלב", מגדיר בשיחה איתי את מה שמתחולל באומן כ"מפגשים מהסוג השלישי [...]; זהו אירוע מאורגן בסדרי גודל שאינם מוכּרים בעולם היהודי ואולי אף מחוצה לו".[5]

תיקון העלייה לקברו של רבי נחמן הפך לאירוע הבולט ביותר בראש השנה בכל העולם היהודי; אירוע המקבֵּץ יחדיו רבבות יהודים הבאים לחגוג עם רבי נחמן, שבו מתחדשים התיקונים הישנים ומתמסדים מנהגים חדשים ההופכים אף הם להיות חלק מ"התיקון הכללי" הנעשה בעלייה על קברו של רבי נחמן. עוצמת התיקון יוצרת גלי תשובה והתחדשות, ואלה מחזקים את האמונה שאכן אפשר לתקן.

מתוך מודעוּת לכך שרבים מן הנוסעים לאומן אינם מגוף החסידויות, יש בחסידות ברסלב נכונות לקיים שם מנהגים שונים, אף כאלה אשר אינם נהוגים בחסידות בדרך כלל. "קובצי הדרכות" המופצים לפני הנסיעה מכוונים גם אל בני עדות המזרח, וכוללים פרטים על אפשרויות לתפילה במניינים בנוסחים שונים, על כשרות המאכלים לבני עדות המזרח ועל עניינים הלכתיים נוספים שיש בהם הבדלים בין אשכנזים ובין עדות המזרח.


שיעור הכנה עם מאיר

הצטרפותו של מאיר לנסיעה שימשה לי תמריץ וחיזוק ממשי, והפיגה מעט מן החששות הכרוכות בה – שהרי, מבחינתי, זוהי לא רק נסיעה אל "עולם אחר", אלא אל "הלא נודע" ממש.

מאיר מעיד שהוא "לא כל כך יודע לתאר את חוויית השהייה באומן: זה משהו גדול מאוד; אתה חוזר, הוא חולף, ולא ברור לך מה נשאר". הוא שמח על כך שלפחות אני נרגש לקראת הנסיעה. הגאונות של רבי נחמן מתבטאת בכך שהבין שהיציאה מהארץ משכּכת את המחלוקות והמריבות ומאפשרת להתעלות מעל ומעבר להן. לדבריו, "כולם מגיעים – ביסודו של דבר – מתוך חיפוש רוחני משותף, וזה עוצמתי מאוד".

מאיר מסביר כי "רבי נחמן הוא אדם של קוטביוּת. מי שמגיע לשם מכּיר בדרך כלל את הקצוות, ומוכן להתקרב אליהם". הוא מציין: "לאומן מגיעים שני ציבורים בולטים: חרדים אשכנזים בשחור המתפללים ב'קלויז החדש', ומרגישים בעיקרו של דבר שרבי נחמן דורש מהאדם הכי הרבה; ומזרחים ומתחזקים המתפללים בציון עצמו ומרגישים שרבי נחמן דורש מהאדם הכי פחות. אתה חי במתח הזה ושואל את עצמך 'למי אני שייך?'. אישית, אני פוסח על שני הסעיפים". באשר לרב גינזבורג, שמאיר הוא חסידו, הוא מעיר: "לרב אין התנגדות ליציאה לנסיעה, למרות שבדרך כלל הוא עושה את החג בביתו בכפר חב"ד".

מאיר מסביר כי רוב חסידי ברסלב נוסעים על פי ציווי, ולכן נשללת מהם הבחירה המתעוררת מתוך שאיפה אישית עמוקה. ראוי להעיר בעניין זה כי רבי נתן אמר: "האמת היא שאם אדם מבקש לתקן את נשמתו, הוא חייב להתאמץ להיות אצל הרבי בראש השנה. הצדיק אינו יכול לפקוד בפירוש על אדם ליטול על עצמו דבר הכרוך בהקרבה עליונה ובמסירות נפש ממש, אפילו ירצה שהאדם אמנם יקריב את הקורבן ויבוא לראש השנה. לכן, יעשה האדם כל מאמץ להתגבר על כל המכשולים ויימצא בקרב חסידיו של רבינו בראש השנה לטוב לו לנצח".[6]

עם זאת, לדברי מאיר, מי שמגיע לצדיק מודה שהוא לא מצליח להסתדר בלעדיו. זוהי הודעה על האמת, כי כל אחד מאיתנו נזקק לעזרה. הדבר מחייב צניעות. מי שמרגיש שהוא מורם מעם, לא יכול לעזור לא לעצמו ולא לאחרים.


"מודעות ענק המבשרות על הכרוז הגדול, אלפי אנשים שמזה חודשים מזמזמים 'אומן ראש השנה' בניגון המסורתי, מבשרים על הנסיעה הגדולה לבחיר הצדיקים, הנסיעה [המתחייבת] לכל מי שסר למשמעתו".[7]


"כל חסיד ברסלב שש בוודאי לקיים את ציווי רבינו לנסוע אל בית ציונו הקדוש, המקום אליו נכספו אנשי שלומנו מאז ומעולם, להתאסף יחדיו בימי ראש השנה הקדושים בעיר אשר איווה למושב לו למנוחת עולמים, ולקבל את תיקוניו הנוראים של רבינו הקדוש אשר העיד על עצמו שאפילו הוא אינו יכול לפעול כי אם בראש השנה".[8]


מאיר גורס כי רבים המגיעים לאומן מצויים על ציר הייאוש – מגיעים מתוך חוויית התסכול שניסיונות חוזרים ונשנים לא הצליחו להביא אותם לנטוש את דרכם והרגליהם הישנים ולסלול דרך חדשה. ראייה מוטעית של העניין עלולה להוביל אנשים לתחושה שמדובר ב"קיצור דרך" – אין עליך לעשות דבר, אלא להגיע אליי, ואני אדאג שיהיה בסדר. בעומק הדברים, הרבי מאומן אומר כי תצליח להשתנות רק אם תכּיר במחוזות העמוקים של הייאוש. הוא אינו פוטר את האדם מעבודה, אבל מדגיש שהעיקר היא הרצינוּת שלו. השאלה היא איפה הראש שלך נמצא – האם התייאשת ויצאת מהמשחק, או שעדיין נשארת במשחק. זה מקור לתסכול תמידי ולהשתדלות מתמדת. בכל זאת, אנשים רבים מגיעים לאומן, פותחים את הלב ורוצים להיות חלק מהאירוע המתרחש שם. רבי נחמן קרא לנו לעשות חשבון נפש, אבל לא כמקובל אחורה לעבר העבר אלא קדימה לעבר העתיד.

אני תוהה, איך חברי "נוער הגבעות" – שמאיר משתייך אליו במוצהר, והמחויב כל כך לארץ-ישראל ולהיאחזות בה – יוצאים מן הארץ ונוסעים לאומן הרחוקה. מאיר מודה שזה לא פשוט, וגם לו היו לבטים בעניין. הוא התפכח במיוחד לאחר ה"התנתקות" ולאחר שהתברר כי הציונות הדתית הבורגנית והממסדית שינתה את עמדתה כלפי הארץ, ואינה מעמידה אותה עוד בראש מעייניה. במשך השנים, סר בעיניו חן עמדותיו של הרב קוק: "הבנו שכל הדיבורים גבוהה-גבוהה של הציונות הדתית לא עומדים במבחן המציאות". סיבה נוספת לדבריו: ל"נוער הגבעות" יסוד נוסף מעבֵר לזה של הדבקות לארץ-ישראל ולאחיזה בה. קיים בו גם יסוד חברתי של התמרדות בממסד ושבירת מסגרות חברתיות ופוליטיות: "הנוער שלנו לא הולך עם הזרם". מכל הסיבות הללו, היה למאיר קל יותר להשתחרר מהאיסור לצאת מארץ-ישראל ולהגיע לאומן. יחד עם זאת, הוא נמנע מיציאה מגבולות המתחם היהודי שמסביב לציון הקדוש, ואינו יוצא לקברי צדיקים ברחבי אוקראינה.

מאיר מסביר: "תורותיו של רבי נחמן, והשיטות והדרכים שהורה, היו חסרות לי. הרב גינזבורג אינו עוסק במציאוּת המעשית. עצותיו המעשיות של רבי נחמן מעשירות את רוחי ונפשי"; אבל גם לאלו יש גבול, כפי שהעיד רבי נתן עצמו: "שאף על פי שגדול הוא לימוד המוסר ומסוגל לעורר את האדם ליראת שמיים, בכל זאת אין האדם יכול ללקט את כל העצות שהוא זקוק להן מלימודים אלה ולקיימם הלכה למעשה".[9]

הרב גינזבורג מעוניין "למנוע את ההדחקה של החסידות למקום 'סגולי' בנפש, ולקבל את התפיסה החסידית 'אדעתא דנפשה', כך שהחסידות תהפוך למרפא אמיתי לחיים".[10] עם זאת, מאיר אומר, לפחות לגבי ברסלב כי זהו רק היבט אחד, מוגבל למדיי, בזהותו. הוא מדגיש: "החיסרון הבולט ביותר שאני חש היום הוא זה של ההתבודדות, שהייתי רוצה שתהפוך לחלק מרכזי יותר מחיי", שהרי – כדברי רבי נחמן – "ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה על הכול".[11]

לדברי מאיר, "ברסלב זה יהלום העטוי בהרבה בוץ. אני משתדל להתעלם מהתופעות שלא מוצאות חן בעיניי". יש לומר: הדגש המרכזי של מאיר, בניגוד לזה של החסידות בכלל, הוא על הקולקטיב ולא על האדם היחיד.


לקראת היציאה

"לזכות שלא יהיו עיכובים בטיסות, ויהיה שפע ביד רחבה לכל אנ"ש [אנשי שלומנו] וטיסות נוחות ללא הקאות ובהלות לא בהלוך ולא בחזור, שלא יהיו שום עיכובים בטיסות, ויתקדש שם רבינו בעולם. ריבונו של עולם כל יכול אשר לא ייבצר ממך מזימה, עשה נא ניסים ונפלאות שלא יהיו שום עיכובים בטיסות, וכל הטיסות יצאו בזמן ויגיעו בזמן. וכל ארבעים אלף נוסעים, יהיו להם מקומות, לינה ואכילה ושפע וביד רחבה, וכל הטיסות תהיינה נוחות וקלות, ולא יהיו שום הפרשי זמן בין טיסה לטיסה, ולא יצטרכו להמתין בין טיסה לטיסה יותר משעה, ולא יהיו הקאות ובחילות, לא במטוסים, לא בנסיעות ובאוטובוסים בהלוך, ולא בטיסות ובאוטובוסים בחזור. וכולם אך ורק ייהנו מנסיעות קלות ונוחות עד מאוד, שיוסיפו עוד בריאות וחיים ארוכים עד אחרי 120 שנה, לכל הנוסעים והשוהים והמבקרים את הציון הקדוש והנורא של רבינו נחמן בן שמחה בן פיגֶא, בכל ימי ראש השנה, ויום הכיפורים, וסוכות, ושמחת תורה".[12]

אמן.


הנסיעה

אנו יוצא לאומן בשעה טובה, בראש השנה תשע"ט, שבה "מלאו שלושים שנה מאז נפתחו שערי ציון לרווחה והתפוגגה מחיצת הברזל שהפרידה בין הרועה הגדול לצאן מרעיתו".[13]

כאנתרופולוג, ברגע שאני יוצא אל ה"שדה", כל חושיי מתחדדים – כל האנטנות מזדקפות; אני צמא לקלוט, לחוות ולהבין. יומן התצפית שלי מוכן ומזומן – אפשר לצאת לדרך.


יומן התצפית (צילום: עידן ירון)

שדה התעופה בן-גוריון. מאיר מבקש להגיע ישר לשער היציאה לטיסה. הוא מסביר כי – מתוך חוסר התחשבות באדם הדתי – השדה מוצף בגירויים חזותיים שהוא מבקש להימנע מהם ולהבטיח "שמירת עיניים".

ההמולה בבית הנתיבות רבה. מאות חסידים שרים ומפזזים: "אומן ראש השנה שלי עולה על הכול". אחד הנוסעים מעיר בשיחה איתי: "באומן יוצאת כל הג'נאנה". כבר בהמתנה להמראה, נוצרת פתיחוּת מיוחדת בין מאיר לביני, ואנחנו משוחחים לראשונה בהרחבה על משפחת המוצא, החינוך בבית ועוד. מאיר מציין: "מאוד מעניין אותי איך חילונים חושבים; מעולם לא נחשפתי באמת לאנשים המקיימים אורח חיים חילוני". הוא מציין כי הדרישות המופנות לאדם דתי רבות בהרבה מאלה המופנות לאדם חילוני: "אדם דתי עובר עבירות מתוך ידיעה; אדם חילוני עובר עבירות מתוך תמימות".

אני חובש כיפה סרוגה לראשי מייד עם הגיעי לשדה התעופה, ולא מסיר אותה עד שובי הביתה ממש. זוהי חוויה חדשה ומוזרה במידת מה מבחינתי. אני מסביר למאיר שאני מגיע מבית חילוני מובהק, ואיני מכּיר את הסידור ואת סדרי התפילה. מאיר מבטיח לי שרבים יהיו מוכנים לעזור בעניין זה. אכן, רבים שמחים ללמד אותי, להרביץ בי תורה, לדבר בשבחו של הצדיק ובנפלאות הצפויות למאמינים בו ואף להציע לי חוברות הדרכה והכוונה המייחדות את הזרם שממנו באו או אליו הם הולכים. אני מקבל כל זאת בשמחה ובתשוקה. הרצון שלי להבין ולהעמיק בתקופה הקצרה שעומדת לרשותי הופכת את החוויה למועצמת מאין כמוה. הפכתי, מרצוני או שלא מרצוני, לחלק מן "הקיבוץ הקדוש", ואיני רוצה להפר את הקריאה כי: "בראש השנה הזה יהיה לנו קיבוץ קדוש יותר ב-ז-כ-ו-ת-ך!".

אני חש בנוח עם כל החסידים היוצאים מבית הנתיבות. אין לי קושי לראות את האדם שמאחורי החליפה, הכיפה השחורה הגדולה או השטריימל, ואף להתחבר אליו באופן בלתי אמצעי. במהרה מתברר כי הם מדברים עברית, אבל עולם התוכן שלהם שונה משלי. אמונה, דבקוּת ורוחניוּּת אינן חלק מתפיסת עולמי.

בטיסה, מאיר ישן שנת ישרים, את השאלות, הקושיות והפלאות שמציפות אותי אני דוחה לשיחות נפש בהמשך.


מגיעים לאומן

"מה נורא המראה ומה מרהיב המחזה הנאדר בקודש של התקבצות רבבות אלפי ישראל מכל קצוות תבל, בשלל גוונים ולבושים, על ימי ראש השנה הקדושים, כשכולם מתרפקים באהבה וערגה על הציון הקדוש ושואבים מאיתו טהרה וקדושה ולב חדש, וגעגועים והרהורי תשובה עזים ויוקדים לשוב אליו יתברך בכל ליבם ובכל נפשם".[14]


אנו נוחתים בקייב. מאות חסידים שועטים אל האוטובוסים המפליגים שערי אומן. הציפייה גדולה. שלוש שעות הנסיעה עוברות בתנומה קלה, ובקפיצות המעידות על התשתית האוקראינית הרעועה. גשם בחוץ, מזג אוויר סגרירי ולא מאיר פנים. מי שעדיין שומר על ערנות מקדיש את זמנו לתפילה, עוטה תלית צחורה ומתנועע כמקובל.

אנו מגיעים לעיר אומן – שערי המתחם היהודי. שוטרים אוקראינים החובשים כומתות כתומות בוחנים בקפידה את החוצים את המחסום בכניסה למתחם. המונים חולפים על פניהם, עמוסי מזוודות ותיקים; חלקם שמחים להפקיד את ציודם בידי הסבּלים בעלי העגלות המתמרנים בין הבאים הנרגשים התרים אחרי מקומות הלינה שלהם.

הרושם הראשון מן המתחם היהודי מעיק במידת מה. בורות פעורים באספלט, ושלוליות מים ובוץ מחייבים דילוגים אקרובטיים. הכול מסביב כתוב בשפה העברית. אנו נכנסים לבואה "כמו ישראלית" בלב ליבה של עיר אוקראינית. אין אולי פלא בדבר, שהרי רבי נחמן עצמו כתב: "באמת אין ביכולת לקרוא את העיר 'אומן' בשם ודאי חוץ לארץ".[15]

ידידיה מאיר, "ליטאי מתנגד" שנסע בפעם הראשונה לאומן, מעיד כי "האנרגיות מכּוֹת בך על הרגע הראשון, והעובדה שהן מתפרסות על שטח צפוף כל כך רק מעצימה אותן". אני מזדהה עם דבריו אלה. הוא מעיר אגב אורחה: "עכשיו אנחנו פה זרוקים בין הגויים".[16] אכן, מייד ניכּר שהיחס לתושבים המקומיים מזלזל אם לא עוין במופגן.

כבר במבט ראשון ברור כי ה"קיבוץ" הוא תופעה גברית מובהקת. עשרות אלפי גברים צועדים לאורך רחוב פושקינה והסמטאות האופקיות החוצות אותו, או נעים בשולי המתחם בגבולות ה"עירוב". עלונים המחולקים לכל דורש ושאינו דורש מבהירים את המצב: "השנה זה קורה! כולנו מקיימים את תקנת זקני וחשובי אנ"ש: לא קונים משום מקום המעסיק נשים בשירות הלקוחות! קונים רק ממוכרים גברים! כל הנשים היהודיות, הן המקומיות והן אותן שהגיעו לקיבוץ בטעות, לא תצאנה לרחוב בסביבת הקיבוץ!". בצידו השני של הדף מופיעים דברים מכתבי זקני וחשובי אנ"ש כלשונם: "לכן אין מן הצניעות שנשים יהיו שם, ולכן חל איסור חמור על נשים לנסוע לאומן לימי קיבוץ ראש השנה!".


מהנשים העלומות של אומן (צילם: עידן ירון)

בעיית ה"נשים" כמסתבר אינה חדשה. "הנשים תמיד התנגדו להיעדרות בעליהן בחג. העיר על כך רבי נתן בחיוך: 'אחד הניסים של הקדוש ברוך הוא זה שיום הכיפורים בא תיכף אחרי ראש השנה. כך, בני המשפחה חייבים להתפייס ביניהם ולסלוח זה לזה!'".[17]

הרב נתן הכּיר בכך ש"עיקר המניעה הנקראת 'מניעה', היא המניעות מצד האישה. גם זאת מניעה, צריכים לשבר בשביל האמת והתכלית. מי שנוטה מהאמת מחמת המניעות מצד אשתו, גם יורש גיהינום וגם מר לו בעולם הזה. צריכים 'להתחכם' ולהתגבר לבלי ללכת אחר עצתה בענייני רוחניות [...]. בעניינים רוחניים, אין לשמוע לעצתה".[18]

הנשים מאוזכרות מדי פעם בהדגשת חובת הנאמנות והאהבה. לעיתים, הן מאוזכרות בהערה צופת עתיד: "תוציאו עכשיו את כל העוגות והעוגיות שהאישה עשתה לכם לקראת הנסיעה; חסר לכם שתחזרו הביתה איתן". המוכרים ברחובות מנצלים את תחושת האשם ואולי גם הגעגועים והבעת התודה לאישה: "'תכשיטי כסף טהור' – לאישה היקרה שמחכה בבית: 'אימא יקרה שלי'; 'האישה שלי'; 'אש שלי תיקוד', 'אשת חיל שלי' – 25 דולר בלבד"; כרוז: "רבותיי, לא לשכוח את האישה, לא להסתבך אם האישה, עגילים רבותיי". כמובן, חשוב שהאישה תהיה "באותו ראש"; בין השאר כדי שתשחרר את בעלה ברצון ובשמחה מבילוי החג עם המשפחה, ותאפשר לו להצטרף לרבבות היהודים האחרים השמים פעמיהם לאומן.

אנחנו עוברים את המלון ופונים בסמטה צרה ימינה, שלאורכה פזורים דוכני ממכר אוקראיניים שבחזיתם רשת עשויה מתכת. אחרי כחמישים מטר אנו מזהים את השער הירוק של מתחם ה"סרוגים" של תנועת "נהר דעה".

בעלון המקדים את פנינו נאמר כי "בשנים האחרונות יותר ויותר חברים מהציבור הדתי‑לאומי עושים את דרכם אוּמנה – מי בתור חסיד, מי בתור מתעניין, ומי בתור מחפש דרך עבודת ה'" (אני מצוי ככל הנראה בטווח בין אלה). מתווספת לכך ברכה מאת מנהל בית המדרש "נהר דעה", נפתלי פומברג: "מקווה בשבילך שתהנה ותתחזק, תקבל מרבינו את כל מה שהוא רוצה להעניק לך, ותחזור לארץ מלא ושמח עם התחלות חדשות וטובות בחיים. מגיע לך!". אינני בטוח ש"מגיע לי", אבל בכל מקרה הבטחתי לעצמי להישאר פתוח לחוויות במהלך הנסיעה, ולא להיקלע לגישה צינית.

אנו נכנסים לחדר הקטן המיועד לנו, שבו מקום לשישה-עשר איש במיתות קומתיים. "איפה אתה רוצה לישון?", שואל מאיר – "אתה הייתה בבית הסוהר ויודע מה עדיף", אני עונה לו בחיוך. הוא בוחר במיטה הדו-קומתית בירכתי החדר מימין: "אני אשן למעלה, אתה לא צריך לטפס".

מאיר מציין בפנים מאירות כי השהייה במִתחם מסודר – עם מִקווה המיועד לנו בלבד, שלוש מקלחות וכמה תאי שירותים – היא שינוי מבורך למי שהיה רגיל לישון באוהלים הנטועים בבוץ הסמיך של אומן.

לאחר התארגנות מהירה – וכמצוות מאיר, טבילה במִקווה הפרטי של המתחם כדי להיטהר כהלכה לקראת קיום המצווה הגדולה – אנו פוסעים לאורך הרחוב הראשי, רחוב פושקינה שפזורים בו מבני לינה, חנויות ודוכנים למכביר.

אנו מייעדים פנינו ל"ציוּן הקדוש" – אחוזת הקבר של רבי נחמן.


"היכל הציון" (צילום: עידן ירון)

כמצוּוה, ובהתאם להסבר מראש שקיבלתי ממאיר, אנו פונים לתת "פדיון נפש" (צדקה) לאחד מעשרות הקבצנים המסתובבים באזור הציון ואוחזים בידיהם עשרות רבות של שטרות דולרים טבין ותקילין; נחפזים לאמירת "וידוי דברים", מתוודים על החטאים בפני הצדיק, שבמקרה שלי רבים כרימון. אזי נוטלים את אחת מחוברות "התיקון הכללי" – שהוא "אחד מגילוייה הגדולים של רבי נחמן מברסלב, ומעלתו גבוהה מאוד, מאחר שהוא מרכב מעשרה מזמורים הכלולים מעשרה לשונות של נגינה שעליהם יסד דוד המלך את ספר תהלים" – וקוראים בו כסדר.

הטקס נערך ברוב עם, כאשר המלמול המהדהד באולם הגדול מחריש אוזניים. דבקותו של מאיר במהלך התפילה מרגשת אותי, הרבה יותר מתפילתי שלי. הרוחניות שופעת ממנו ומקרינה גם על אחרים בסביבתו.

כאשר אנו חוזרים למתחם "נהר דעה", אנו פוגשים את שותפינו לחוויה, חלקים מצויים זה מכבר ב"תנועת השיבה", וכולם מעוניינים להעמיק ב"עבודה" ולזכות בברכות המובטחות על ידי פקידת קברו של הצדיק בראש השנה.

כבר בשעות הראשונות אני שומע התלחשויות מסביב למאיר, ויש מי שפונה אליי ושואל "אתה איתו?", וכאשר אני עונה בחיוב הם מוסיפים בקנאה וביראה "אשריך!", או "זכית". אני מעריך בהחלט את הזכייה הגדולה. אחד השותפים בחדר שלנו פותח איתי בשיחה, כאשר מאיר נכנס, הוא שואל אותו: "תגיד, זה בסדר שאני מדבר איתו?". לאחר היסוסו של מאיר, אני עונה: "הוא יחשוב על זה, וייתן לך תשובה". אחד השותפים האחרים פונה למאיר ואומר: "כאשר ראיתי את שמך על דלת החדר, התרגשתי נורא. ועכשיו, לראות ולשמוע אותך... תבורך". אחר מספר לי שכאשר ראה את השם לא האמין שזהו אכן נכדו של כהנא, כי היה בטוח שלא יאשרו לו לצאת מהארץ.


שבת קודש

ביום שישי אחרי הצהריים, אני מנסה לנמנם מעט, אבל מסתבר שאני מרוגש מדי. החוויות הרבות מציפות אותי, ונפשי סוערת.

בחדר שבעה-עשר איש, חלקם שרועים על המיטות – מי למעלה, מי למטה – ומיעוטם על הרצפה. החדר חשוך במהלך השבת והחג, ולכן ההגעה למיטה מחייבת מעבר מכשולים – דילוג על פני מזוודות ותיקים ואף בני אדם ששנתם טרודה.

אנחנו מבלים את השבת יחדיו, בתפילה ובהודיה. אני מנצל את ההזדמנות להסתייע במאיר וללמוד על המצוות והנהגים המחייבים, מהותם ומקורותיהם. הוא מבהיר לי את כל אלה בשמחה ובסבלנות.

אנחנו לומדים "הלכות ראש השנה" ב"ספר ליקוטי הלכות". השופר, כמסתבר, הוא ללא ספק מרכזו של ראש השנה.[19] מאיר מסביר כי מי שפוסע את הצעד הראשון, מקבל הרבה עזרה. לא עושים הנחות למי שלא עושה עבודה. אנו נדרשים, יותר מכול, לא לרמות את עצמנו. מי שמרוצה מעצמו, לא מחפש, ואז אי אפשר לעזור לו. הדיבור שבתפילה צריך להיות דיבור אמת. מי שינסה בהתמדה להגיע לאמת, אכן יגיע אליה. השופר מסמל קריאה לחזור בתשובה, להתעורר, לשנות הרגלים, לשפר את המעשים. השופר מסמל לא אחת מרד – יציאה נגד כללים ומוסכמות. הוא נועד לבטא את הקול הפנימי ביותר שיש לנו, ולכן הוא נשמע ללא מילים. מבחינת "ממעמקים קראתיך השם", אנו מצווים לקרוא לו מעומק הלב.

זכיתי להימנות על עשרות אלפי הגברים היהודים שמגיעים לאומן – המלווים לעיתים בילדים צעירים, שכן אנ"ש לדורותיהם נוהגים "להשתדל להביא את ילדיהם לפני גיל שבע למיונו של רבינו הקדוש, לומר איתם בשמחה ובסבלנות את העשרה מזמורים, מילה במילה. ולהתחנן לפני השם יתברך שיזכו לגדלם לתורה ולחופה ולמעשים טובים בקדושה ובטהרה".[20] רבי נחמן סבר כי "כל בני ישראל – מהגדול ביותר עד הקטן ביותר – כולם כאחד צריכים להתקבץ ולבוא בראש השנה אל הצדיק האמת", עד כדי כך, שגם מי שלא בקדושה רחמנא לצלן – יכול להועיל לו תיקון זה, שיתהפך גופו לגוף קדוש!"[21] – ככל הנראה, מבלי לפשפש במניעיהם של המתקבצים, שהרי "אי אפשר לתקן את העולם ולהביא את הגאולה רק על ידי 'אסיפה' של הצדיקים והכשרים, אלא חייבים את ה'קיבוץ' שכולל בתוכו גם את הרחוקים ביותר".

אני תוהה: האם איני אלא אחד הסקרנים המהלכים בעולם לא להם, סוג של "מציצן" – "וישנם מדי שנה אלפי מצטרפים חדשים הבאים לראשונה לראות בעיניהם את הפלא הגדול כיצד מנהיג רבינו את צאן מרעיתו למעלה ממאתיים שנה אחר הסתלקותו ולא יכבה נרו לעולם ועד"[22] – או שנועדה לי משימה נסתרת ונעלה יותר?

תפיסת ה"תשובה" הנהוגה בקרב חסידי ברסלב מעיקה עליי. מסתבר ש"תשובה זה כאשר האדם שב, הוא חוזר. עד עכשיו הוא הלך בדרך לא טוב, כעת הוא חוזר ושב, הוא עושה פרסה". האם אכן עד כה, ואני בערוב ימי, הלכתי "בדרך לא טוב"? האם אכן אני נדרש ל"סיבוב פרסה" באורחות חיי? הדרישה "לעשות פרסה, לעזוב את כל העולם הזה [...], כל מה שעבר עליו עד עכשיו" בוודאי שאינה מתאימה לי. אולם, כפי שהדברים באים לידי ביטוי באחד המשלים, אם אשאר במצבי אדמֵה אולי לאותו אדם אשר "פותח את הביוב ויורד מטה ומתחיל לסדר שם לעצמו כיסא, מיטה ושולחן. הרי כל אחד יסתכל עליו שהוא לא נורמלי", רחמנא לצלן. עם זאת, אַל ייאוש, שהרי "אם אתה רוצה לעשות רצון ה' זה לא משנה איפה אתה נמצא, בכל מקום ובכל מצב [אפילו בביב השופכין] אתה יכול להתעלות ולהתקרב לה' יתברך, ולעבוד אותו באמת".

תקווה זאת גדולה שבעתיים בראש השנה: "עכשיו, עם תחילת השנה החדשה, מתחילים הכול מחדש. האור הגדול הזה שיורד בימים אלה נותן לנו כוח להחזיק מעמד כל השנה". זהו הזמן שבו נפתח הפתח "לגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן".

גם אם אינך מרגיש זאת מייד, אל ייאוש: "ברסלבע'ר, אהה, עד שהגעת עד לכאן ועברת מה שעברת, הרבה מניעות שיברת, והנה עכשיו כאשר לציון הקדוש סוף סוף הגעת, אבל עכשיו אתה מבין שזה לא ממש כמו שחשבת ותכננת, מה עם המוחין, הקדושה, ההתעוררות והאווירה? אתה מרגיש שכאילו מצד רבינו הקדוש יש ריחוק וחוסר עניין בך ובהתקרבותך. כאילו רבינו הקדוש אומר לך בתמיהה 'אשריך שבאת אליי, כל כך קשה טרחת לבוא אליי, אבל: בקיבוץ הקדוש אני עוסק אמנם עם אנשיי, כמו שבוודאי הנך רואה את ההתעוררות והמוחין שיש פה למקורביי. אני רואה ומעריך את הרצון הטוב והכיסופים להתקרב אליי, אבל עם כל הכבוד, את מי שקירבתי קירבתי, ואותך?! כמו שאתה רואה שאין לך מוחין ויישוב הדעת, אתה הולך נע ונד מחפש את עצמך, דוחף את הזמן, ומבטל את השעות של תורה ועבודת ה'. ומי מדבר על התעוררות, וההתקרבות כמו שתכננת שיהיה לך אצלי כאן באומן". ואחרי שהגעתי, "בקיצור אתה תקוע פה, הכנסתי אותך אצלי בשק. אשריך".[23]

למדתי כי "כל המניעוֹת שיש לאדם, כולם הם רק בשביל החשק, כדי שיהיה לו חשק יותר להדבר שבקדושה שצריך לעשות; כי כן דרך האדם, שכל מה שמונעים אותו יותר מאיזה דבר – הוא חושק ביותר לעשותו".[24] אולם, יש לומר, החשק התעורר בי בלי קשר למניעוֹת, והרעיון לנסוע לאומן התקבל על דעתי בשמחה ובהתלהבות. כיהודי חילוני, איני מוּנע על ידי אי-נחת מהמצב הרוחני שבו אני נתון או ממגבלת החוויות הרוחניות שעולמי מסוגל לספק. הנסיעה שלי לאומן אינה מלווה ב"תהליך ארוך של התחבטות והתלבטות ערכית, משפחתית ואישית". זאת ועוד, לא עמדתי בפני "עיכובים נפשיים ופיזיים" משמעותיים, ולפיכך, לא היה לי צורך להתגבר עליהם מתוך "חוויה רוחנית-פנימית".[25]

כאנתרופולוג העוסק בקבוצות שוליים שונות, החששות המתלווים לשהייה באומן בשל כך ש"אנשים פה פסיכים טוטלי",[26] לא הטרידו את מנוחתי באופן מיוחד. האמת תיאמר שאני מורגל ל"פסיכים" למיניהם. מעבר לכך, התחושה של נקיטת צעד "לא רציונלי",[27] לא איימה עליי כלל. לפיכך גם הכרעתי לצאת לנסיעה לא חייבה שחרור מן "הצורך לתת דין וחשבון תבוני", או הכרח ליצור לשם כך "אזור תודעה נטול מוחין".[28] בכל מקרה, איני יכול להיות שותף – לפחות לעת הזאת – לקביעה כי "המסע האמיתי של החסיד אינו לאומן, אלא לעמקי הקשר עם הצדיק, קשר המלווה אותו כל ימי חייו. מי שחי באמת את חייו לאורו של הצדיק ובנוכחותו, מגלה את עומקו ומשמעותו של הקשר בתהליך מתמשך שלא רק מלווה את חייו הרוחניים אלא מגדירם".[29] בוודאי שלא לשם כך – לשם הליווי, או לשם ההגדרה – הגעתי לכאן.

מאיר, החש בכול זאת, תוהה על מניעיי. הוא מציין כי רבי נחמן סבר כי האדם מצוי מעבֵר לכל יכולת לחקור ולהבין אותו. הוא יוצא נגד היומרנוּת של המדע המנסֵה להבין את המציאות כדי לשלוט בה. לדבריו, "לעולם לא תבין את עצמך או אנשים אחרים; לעולם לא תבין את החברה האנושית". הוא פונה אליי: "באומן נסה לחוות. במקום לנסות להבין, נסה ליטול חלק. מה שאני מבקש ללמד אותך זה 'כוחות נפש' (החוויה הפנימית) ולא 'לבושי נפש' (החוויה החיצונית)".

במחשבה צלולה, אני נוסע בשל רצוני העמוק להבין את מחשבותיהם ואת התנהגותם של בני אדם בנסיבות חיים שונות; בשל שאיפתי לחלוק את הבנותיי עם אחרים ולהציע להם צוהר לעולמות שונים ואולי גם זרים. בעניין זה, אולי בנימה קצת אחרת, אני יכול להזדהות עם דבריו של גושן-גוטשטיין כי "רגע ההבנה עצמו הוא רגע אישי, פרטי, אינטימי. זהו רגע של מתנה, רגע שמעבר לכוחות העשייה של היחיד. זהו רגע המביא לכלל שלמוּת את האיזון שבין יחיד לציבור, בין השתייכות ובין חוויה אישית".[30]

בסרטון אינטרנט שקיבלנו ימים ספורים לפני הנסיעה הוצג קטע מה"תשליך" באגם המצוי בקִרבת הציון. כותרת הסרטון, שאותה הפנמתי: "תבוא. תבין. תרגיש".

למרות שלא רכשתי ככל הנראה "מוחין" – הרגשת אמיתוּת מציאותו של ה' יתברך – אני חש בכל זאת "יישוב דעת", סוג של שלווה ונינוחות. לפיכך, איני "הולך נע ונד ומחפש את עצמי, דוחף את הזמן ומבטל שעות של תורה ועבודת ה'".[31] ההפך הוא הנכון: בהדרכתו האדיבה והנדיבה של מאיר, אני משתתף בכל תפילה, ומשתדל ללמוד את דרכי התורה. מבחינה זאת, זהו "סמינר אינטנסיבי מעין כמוהו ביהדות מעשית".


א'-ב' דראש השנה

לפני כניסת החג, מאיר עוד הספיק להסתפר בפינה המיוחדת לכך ברחוב פושקינה, וחזר מגולח ראש לגמרי מלבד הפאות הארוכות המסתלסלות בגאון, וכך היה מוכן ומזומן לכניסת החג.


תפילות

קיימנו את רוב התפילות במשותף במתחם "נהר דעה".

במהלך התפילה, המתפללים פולטים אנחות כמקובל על החסידים שרבי נחמן לימדם ש"אנחותיו של יהודי יקרות מאוד";[32] "כשאדם מתפלל כראוי בדבקות או מתבודד כראוי, ובאמצע הוא נופל ממדרגתו – זה נמשך מפגם האמונה. ואזי צריך שישבֵּר ליבו בקרבו, ויתבייש בעצמו על שנפל ונשלך משמיים לארץ. וירחם על עצמו עד שיתאנח, ועל ידי האנחה – יחזור למדרגתו".[33]

כמו כן, מדי פעם נשמעות במהלך התפילה מחיאות כפיים – בהתאם לדברי רבי נחמן: "על ידי מחיאת כפיים בשעת התפילה נמתקים הדינים, וניצולין משכחה, וזוכין לזיכרון".[34]

התפילות כוללות, כמנהג ברסלב, שירה וריקודים – שהרי אלה, כדברי הרבי "מביאים אותנו לשמחה".[35] המפזזים צירפו אותי לשורותיהם כפי שהורה להם מוהר"ן: "בעניין השמחה, על פי משל, שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ, שהוא בעצבות ומרה שחור, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מעגל המרקדים, ומכריחים אותו בעל כורחו שיהיה שמח עמהם גם כן".[36] במקרה זה, חטפוני לאו דווקא בעל כורחי בשל עצבות או מרה שחורה, אלא בגלל שלא הורגלתי להשתלב במעגל הרוקדים.


מאיר אטינגר באוהל התפילה (צילום: עידן ירון)

התיקון הכללי העולמי: חצות היום. השמש זורחת. אנו מצטופפים ברחוב פושקינה, המלא שלוליות ובוץ. שליח הציבור קורא את "התיקון הכללי" – כינוי לקובץ של עשרה פרקי תהלים אשר נבחרו על ידי רבי נחמן כתיקון לפגם הברית. לדעת רבי נחמן, התיקון הכללי מהווה תִּמצות של ספר תהלים עקב היותו דוגם את כל לשונות השירה בתהלים. התיקון הכללי ברוב עַם בחצות התחיל ביוזמה של אברך מחסידי ברסלב לפני כעשרים שנה.

רמקולים מהדהדים את הפסוקים ברחובות הסובבים את הציון הקדוש. אנו אוחזים במהדורות שונות של "התיקון הכללי" – שנתרמו על ידי נדבנים למיניהם – ואומרים אותו במשותף מתחילתו ועד סופו. רשתות טלוויזיה מעבירות את "התיקון" בשידור חי לארץ-ישראל ולרחבי העולם באמצעות לוויינים. בריכוזים שונים בארץ קיים שידור ישיר של אמירת התיקון על מסכים גדולים, כדי לאפשר לכל מי שלא היה בידו להגיע לאומן – וכן לנשים, שאינן אמורות להגיע לאומן בראש השנה – להצטרף ולהיות חלק מהחוויה.


תשליך

בצוהרי היום הראשון, אחרי תפילת מנחה, אנו מתפנים לאמירת תפילת "תשליך". הטקס נערך ברוב עם באגם המצוי לא רחוק מהציוּן. אלפי הבאים מקיפים את האגם סביב סביב.


דמות הצלוּב: ב-2013 נמסר: "גורמים אנטישמיים בעיירה אומן שבאוקראינה הציבו צלב ענק בדמותו של 'אותו האיש' – יש"ו הנוצרי – באגם, שם נוהגים אלפי חסידים להגיד את תפילת ה'תשליך' בימי ראש השנה. על פי הדיווח, הצלב הוצב על ידי ארגונים אנטישמיים ששמו להם למטרה להתגרות בכל דרך בחסידים הפוקדים את ציון רבי נחמן, לגרום לפרובוקציות וללבות את השנאה". הארגונים התכוונו "למנוע מיהודים להתפלל במקום".[37] תחילה הוחלט כי בגלל הצלב, התשליך יתקיים במקום אחר, אבל במהרה המתפללים חזרו להתפלל במקום המסורתי – "על אפם ועל חמתם" של הגויים.

כוונתם של "הגורמים האנטישמיים" לחולל פרובוקציות התממשה. בשנת 2016 חסידים השחיתו את הצלב באגם התשליך, וחמישה מהם נעצרו.

אני מטפס במעלה הגבעה למקום שבו מוצב הצלב. לידו ניטע אוהל ובו שני שוטרים אוקראינים השומרים 24 שעות ביממה. במהלך התשליך, צורף אליהם שוטר יס"מ דובר רוסית, המתנהג בתקיפות רבה כלפי כל מי שמשתהה זמן רב מדי על יד העמדה או שמתקרב בצורה חשודה אל הצלב.


דמות הצלוב מעל אגם התשליך (צילום: עידן ירון)

במהלך השהות באומן שמעתי יהודים רבים המדברים בגנות הצלב. לא מעטים שאלו מדוע זה לא מוּסר על ידי החסידים, שמסוגלים לשעוט בהמוניהם ולהכריע את השוטרים המוצבים במקום, או על ידי אחרים שיעשו את המצווה הזאת בשם הכלל.

לאחר חזרתנו מאומן אנו מתבשרים, למרבה הצער, כי "אלמונים השחיתו את הצלב על גדות נהר התשליך וגרמו לקונפליקט גדול בין היהודים שגרים במקום לבין הגויים המקומיים. מעסקני אומן נמסר: 'הדבר גרם לחילול ה' גדול ויכול לגרום לסכנת נפשות'".[38] לאחר שהתברר כי "בתקרית תועדו מתפללים יהודים מציתים את הצלב", וכי "לאחר ההצתה התפתחה תגרה בין חסידי ברסלב לבין תושבים מקומיים", בכירי הקהילה הוסיפו: "אלה עשבים שוטים, שביצעו פשע נתעב".[39] עשבים שוטים, כך מסתבר, נאחזים גם בקרקעות נֵכָר, ולא רק באדמתנו הקדושה.


השחתת דמות הצלוב באומן[40]

מִניינים

חסידות ברסלב כוללת קשת רבגונית של אנשים – חוצה עדות, חוגים ומגזרים. לפיכך ראוי אולי לדבר על "חסידויות ברסלב", ברבים ולא ביחיד. בני הציונות הדתית נמשכים לברסלב כחלק מתופעה רחבה יותר – תנועת התשובה עוברת היום דרך ברסלב.

צבי מרק – הידוע כאחד מגדולי החוקרים של רבי נחמן מברסלב – מסביר כי "נוער הגבעות מסתובב בכיס עם [הספר הנלמד ביותר בברסלב] ליקוטי מוהר"ן [מורנו הרב רבינו נחמן], לא עם ספר 'אורות' [של הרב קוק האב]. רואים בעיניים כמה זה חד-משמעי [...]. הנה כאן יש עולם דתי שלם שמדבר על הפרט [היחיד] בהרחבה [...]. האדם הפשוט אומר: 'אני, העולם שלי מלא זיפת, ורבי נחמן תיאר לו עולם מוכּר'".[41]

כמה מן הקבוצות בחסידות ברסלב מורכּבות מבני עדות המזרח. להצטרפות של בני עדות המזרח לקבוצה אשר זהותה הבסיסית היא אירופית נודעות השלכות אישיות וחברתיות. המזרחים הצטרפו לחסידות ברסלב במידה רבה בשל כך שזו אפשרה להם לשמור על זהותם ההלכתית המזרחית. ריבוי הקבוצות בחסידויות ברסלב מאפשר לקבוצות בתוכה לשמר רכיבים של זהותם הקודמת של בני הקבוצה. הקבוצות המקבלות עליהן חלק מדרישות החסידות יוצרות את זהותן מתוך שיתוף של מערכות השתייכות נוספות. קבוצות אלו שונות מאוד זו מזו – חלקן קרובות אידיאולוגית אל העדה החרדית בירושלים, אחרות – אל הציבור הדתי-לאומי ואל בית מדרשו של הרב קוק (קבוצות אלו כונו לעיתים 'חבקו"ק', צירוף של חב"ד, ברסלב והרב קוק). הבדלים אלה מאפשרים לאנשים שונים זה מזה להתכנס במסגרת החסידות. בברסלב התפתחה אם כן תופעה ייחודית: בני עדות המזרח יוצרים קבוצות בעלות מאפיינים המבדילים אותן מהקבוצות האשכנזיות.[42]

אני מטייל למניינים השונים הפזורים באזור הציון וברחובות הסמוכים אליו. המניינים המרכזיים, אשכנזי וספרדי, מתקיימים ב"קלויז החדש" – בית הכנסת המרכזי בעיר, הצמוד לקברו של רבי נחמן – ובהם משתתפים אלפי חסידים. המניין הספרדי חי ותוסס. ברגעים מסוימים, תחושתי למשמע ההמנונים וסערת הרגשות הייתה שאני נמצא ביציע האוהדים של בית"ר ירושלים בכדורגל – קבוצת הכדורגל הדומיננטית בעיר שבה נולדתי. ההמולה הייתה גדולה, וכך גם הביטויים הגופניים המתלהמים. בשלב מסוים, אחד המשתתפים הגיע למאיר ונפל על צווארו. כששאלתי במי מדובר, הוא הסביר לי שזה מישהו שישב איתו בכלא, ומקיים זיקה קרובה עם אחת ממשפחות הפשע הנודעות בישראל. ואכן, כפי שסיפר רבי שמואל הורביץ ביומנו על הקיבוץ באומן בזמנו: "ובאים רשעים ופושעי ישראל שאין יותר גרוע מהם, ונעשים בעלי תשובה צדיקים גמורים עד כדי כך, שגם מי שלא בקדושה רחמנא לצלן – יכול להועיל לו תיקון זה, שיתהפך גופו לגוף קדוש!"[43] – הלוואי והלוואי.

מלבד המניין המרכזי בנוסח ספרד מתקיימים באומן מניינים רבים: מזרחיים, אשכנזיים וחסידיים אחרים. מצוי בציון הקדוש מניין בנוסח התימנים. קיימים גם מניינים של קהילת "היכל הקודש" של הרב שיק; של קהילת "אור חיים" מארצות הברית בראשות הרב לנקרי; וכן מניינים בנוסחים שונים כמו חב"ד, ויזניץ, סאטמר, בני הישיבות, ויתקין של הרב ליבמנטש, קהילת "קרן אור" ועוד.

אליעזר ברלנד קיים את התפילות השנה במעונו הסמוך לציון הקדוש, אולם הוא הגיע לתפילות גם בציון עצמו. באתר "שובו בנים" נמסר: "מעמד תפילת המנחה והערבית עם הרב אליעזר ברלנד היה מרטיט לבבות. כמעט כל באי הציון הצטרפו לרב ברלנד לתפילת הפרדה מהציון הקדוש, ואז הגיע אחד מתלמידיו המובחרים של הרב ברלנד – הרב ארוש, התקרב אל מרכז הקדושה סביבו של הרב ברלנד תוך שהוא מרכין ראשו מפני הקודש, ואז הצטרף בחדווה אל תפילת הרבים".[44]

מעבר לכל המניינים הרשמיים, יהודים מתפללים בכל מקום וכמעט בכל זמן. למשמע תפילת "קדושה" הכול עוצרים מלכת, ועומדים על מקומם: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו".


שיחת חברים

במתחם "נהר דעה" מתקיימות ברציפות "שיחות חברים", עיקר בקרב בעלי תשובה: דיבור פתוח שנועד להתקרב לשֵם, שבו אנשים מחברות שונות ומעולמות שונים נפגשים ומשוחחים תוך תחושה שיש להם מכנה משותף רוחני עמוק.[45] הם קוראים איש לרעהו קטעים מכתבי רבי נחמן, ומנסים לפרש ולהבהיר את כוונותיו ומשמעותם על חייהם. אני יושב לצידם ומאזין בקשב רב.

השיחות עם החברים קולחות, ונוצר קשר אינטימי מיידי: מאיפה אתה? מה סיפור חייך? איך הגעת לכאן? מה אתה מחפש? אני מציג עצמי כ"אנתרופולוג", וזוכה להרמת גבה. גם ה"חילוניוּת" שלי מעוררת כאן סקרנות רבה.


התבודדות

מאיר צמא להתבודדות, ומצר על כך שבחיי היומיום הוא לא מצליח להגיע לכך כדרך שִגרה. כאן באומן הוא מנצל הזדמנות לפנות אל היער ולהתבודד לפחות לשעה קצרה. ההתבודדות מאפשרת לו להתבונן בבריאה ולהתפעל מגדלות הבורא. זהו זמן לחשבון נפש, לחרטה, לווידוי, לתחנונים ולבקשות רוחניות וגשמיות.


צום גדליה

ביום רביעי, מיד לאחר החג, מתקיים "צום גדליה". הצום מאזכר אירוע שהתרחש אחרי חורבן בית המקדש הראשון שבו מינה נבוכדנצר את גדליה בן אחיקם להנהיג את מעט היהודים שנשארו. בגלל קנאה ושנאה, ישמעאל בן נתניה, שהיה מזרע המלוכה, רצח את גדליה בן אחיקם ביום ראש השנה. כך נסתם הגולל על ההתיישבות היהודית בארץ. נמנענו, בהתאם למקובל, מאכילה ומשתייה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

בצוהרי היום, פסענו לאורך האגם, התיישבנו על שפתו וקיימנו שיחת נפש. דיברנו על כך שהחסידים המגיעים לצדיק לעיתים קרובות מתוך תחושה עמוקה של "מחסור", כך שהנסיעה מכוונת בעיקרה "לספר לרבנו מה חסר לי, ולהשלים את החיסרון".[46] גישה זאת מבוטאת באופן הבא על ידי הרב ארז משה דורון: "רבי נחמן אומר: קודם כל תקלוט שאתה מכורסם, שהמוח שלך מורעל, שאתה מלא מחשבות רעות, ייאוש, כפירות. תודֵה במחלה, תפסיק להעמיד פני בריא, כי אתה לא. ואז – תוכל לנקות את המוח המזוהם, להתרפא מהפצעים שלא רצית להודות בכלל בקיומם".[47]

אחד השותפים למתחם מבטיח לי: "לא רק תהנה, אלא גם תתמלא". שאלות הריקנות-מלאות מטרידה אותי לא מעט. האם אכן רואים בי כמי שמייצג את "העגלה הריקה", שמה שנדרש הוא להעמיס עליה את המסע הגשמי והרוחני הנאות? הנטייה שלי היא להגיע מה"מלא" ולא מה"ריק" או ה"חסר"; מתוך הכּרת תודה על המעמד הפריבילגי שלו זכיתי, בצדק או שלא בצדק. לפיכך, אני תוהה האם אפשר להגיע לצדיק מתוך תחושה של מלאוּת, ולאו דווקא ריקנוּת; מבלי לקלוט קודם כל שאתה מכורסם, שהמוח שלך מורעל, שאתה מלא מחשבות רעות, ייאוש, כפירות. האם אי אפשר לשמוח במה שיש ולהודות על כך, במקום להתלונן על מה שאין? הרי הרבי הורה כי "צריך תמיד לתור אחר הטוב", וכן מסיפור "החכם והתם" למדנו כי התם – המתנהל בפשטות וביושר, וחש סיפוק רב בחלקו – איננו חש כל מחסור והוא המאושר עליי אדמות.[48]

"התעצמות" או "התחזקות" יכולות להיתפס לא רק כמטרה אישית אלא גם כאמצעי חברתי – לקידום שליחות ציבורית, קהילתית או לאומית. במקום הקביעה "כולנו מתמַרְמרים ובוכים", אפשר להציב קביעה אחרת: "כולנו מתגברים ותורמים".

בסיום הצום מיהרנו לשתות קפה מהביל ב"סטר-בקס – קפה אומן" המציע חינם תה, קפה ומיני מאפה פריכים וטריים, עשרים-וארבע שעות ביממה.


"סטר-בקס – קפה אומן" (צילום: עידן ירון)

מייד אחרי שהרווינו את צימאוננו, שַמנו פעמינו לעבר מתחם הכנסת האורחים המרכזית של אומן. בכל ימי החג, הסעודות כיד המלך, כפי שהורה רבי נחמן: "יש לחגוג את סעודות השבת והחג בשירה ובמזון משובח".[49] המתחם הוקם לפני שנים אחדות על ידי "קבוצת נגידים בעלי לב חם אשר רצו לתת מענה הולם לכל אותם עשרות אלפי הגברים אשר נענים לקריאתו של רבי נחמן מברסלב אשר ציווה לבל ייעדר איש מראש השנה שלו, ומגיעים מכל קצוות תבל להשתתף בקיבוץ הקדוש באומן, כדי שיהיה להם ארוחות וסעודות כיד המלך". מסתבר כי "במשך שנים לא היה פתרון של ממש לעניין הזה, מספר העולים לאומן רק הלך וגדל מדי שנה, ולעומת זאת הרשויות האוקראיניות הדלות לא יכלו לספק את צורכי הציבור העצום הזה. לפיכך החליטו אותם נגידים להקים את המפעל הענק "הכנסת אורחים אומן. הם השקיעו מהונם וממרצם, תוך מחשבה על כל הפרטים הקטנים ביותר – החל מרכישת שטח ענק והכשרתו וכלה בשינוע מזון ומוצריו מכל חלקי העולם". מי שמגיע למתחם "זוכה לארוחות חמות, טעימות ומזינות, הן בימי החג והן בימים שלפני החג, תוך הקפדה על סדר, ניקיון ואסתטיקה ברמה הגבוהה ביותר".[50]

הסעודה מלווה בשירה רועמת של הִמנוני ראש השנה, בעמידה על הספסלים ובריקודים סוערים מסביב לשולחנות. מכיוון שאוהל אחד כולל אלפי סועדים, השאגות המהדהדות בחלל האוויר מעוררות התרגשות, עוצמה והוד.


הטיסה בחזרה לארץ הקודש

אנו מותירים את אומן מאחורינו, עטויה הרים של אשפה שהותירו אחריהם החסידים. אנו טסים בטיסת סכר ישירה ארצה. בשל עיכובים לא ברורים, הטיסה מתאחרת בשש שעות. מכיוון שמאיר לא רוצה להסתופף בחברת גויים [ובכלל זה נשים], אנו נאלצים להסתופף בפינה נידחת, על יד השירותים וחדרי ההחתלה וההנקה.

לכל מקום שאתה פונה, מתקיים מניין. רבים משדלים אותך להצטרף, לעיתים בתקיפות רבה, ומצפים לפחות שתענה באמירת "אמן" במקומות הנכונים. בלית ברירה, אנשים מנמנמים השרועים על הרצפה או קורסים על אחד הכיסאות הפנויים, עונים גם הם בחצי פה.

למרות שעות ההמתנה הארוכות, אין לנו אפשרות לאכול – מסיבות של כשרות כמובן – במזנונים הפזורים באולם ההמראות. החסידים מסתפקים בשתייה קרה ובקפה. שני בחורים מכבדים אותי מ"עוגת שיש" כשרה למהדרין שהביאו מהארץ – קודמת לה כמובן ברכה מתאימה.


סיכום

אם לא בהכרח התקרבתי לשם יתברך, או לצדיק הדור, בוודאי שהתקרבתי במהלך הנסיעה לאנשים רבים, ובראש ובראשונה למאיר. התקרבות זאת טומנת בחובה התנסויות עתידיות רבות, ואחריתם מי ישורנה. לאחר המסע לליבה הרותחת של חסידות ברסלב, אני חש שאני מסוגל להתקרב ולהמשיך בחקר ובלימוד, ומקווה שאוכל להמשיך ולהביא את תוצאות התנסויותיי גם לציבור הקוראים המעוניינים בכך. באשר להתקרבות לצדיק, הוא עצמו העיד: "לכנס אצלי ולהתקרב אליי הוא דבר קשה מאוד [...], כל אימת שרוצים להיכנס אצלי, יש על זה כמה בלבולים ומחשבות הטורדות וכיוצא [...]. נמנע וקשה, וכבד מאוד, להיכנס ולהתקרב".[51]

במקום תחושת החמצה, ושאיפה לתחינה ולתביעה מהקדוש ברוך הוא על גאולה משפל, מתהומות, מייסורים, ממניעות וממחסור, אני מודה על חלקי וזכייתי בחיי עד כה, ומזדהה עם "תפילת התודה": "תודה על החיים הנפלאים שנתת לי. תודה על כל דבר הכי קטן שיש לי [...]. סליחה ממעמקי ליבי אם היו פעמים שלא הערכתי את מה שנתת לי, ובמקום לומר תודה רק התלוננתי".

הנסיעה אִפשרה לי, כאדם וכאיש מקצוע, להתגבר על מחסומים רבים: הספר, התפילה, האדם הדתי, החרדי, נער הגבעות. מכאן ואילך אני חש שאוּכל להיכנס לכל קבוצה – תהיה שונה וזרה מרוחי ומערכיי ככל שתהייה – וללמוד ולהכּיר אותה מבפנים בפתיחות מלאה. ברגע שאתה מוכן "להתקרב", כולם עושים הכול כדי לסייע לך, והתחושה נוחה ונעימה. יכולתי להתקרב נובעת מכך שזהותי אינה מאוימת, וביטחוני בדרכי מאפשר לי לשהות במחיצתם של אנשים אחרים ושונים.

הנסיעה עם מאיר הייתה חוויה נדירה. כל אימת שהוא ביקש להתרועע מעט עם חבריו, הוא פנה אליי וביקש את מחילתי – וזו כמובן ניתנת לו ברצון ובהבנה.

מאיר מעיד כי במהלך השהות באומן, ואף בשדות התעופה לשם ובחזרה, פנו אליו מאות אנשים. הדברים שעוברים מפה לאוזן כאשר מאיר נמצא בסביבה הם בעיקר: "זה הנכד של כהנא"; "הוא ישב בבית הסוהר". מאיר אומר כי "רוב האנשים מעריכים מישהו שמוכן לשלם על האמונות שלו". לשאלתי, "מה אתה עונה למי ששואל למה ישבת בבית הסוהר?", הוא עונה: "אני אומר שאני לא יודע, ועובר לעיסוק באידיאולוגיה".

מאיר מדבר כבר על נסיעתנו הבאה, ועל הלקחים שהפיק מנסיעה זאת, שהייתה לדבריו הטובה ביותר אליה יצא עד כה: "אני מציע שבשנה הבאה ניקח טיסת קונקשֵן דרך טורקיה...".

בכל מקרה, מסתבר כי "בכל פעם ופעם שנוסע להצָדיק, צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש, לא כמו שכבר היה אצל הצדיק ועכשיו הוא בא פעם שנית, רק כמו שלא היה מעולם אצל הצדיק, ויהיה אצלו כמו שבא עכשיו מחדש פעם ראשון".[52]


"גם אם אין דעתנו מיושבת, וגם אם מדרגתנו קטנה פעוטה – אנחנו חלק ממשהו אדיר!".[53]


[1] חיי מוהר"ן, ת"ו.


[2] חיי מוהר"ן, ת"ג.


[3] הציון הקדוש במשנת ברסלב, תשע"ה: ד'.


[4] חיי מוהר"ן, ת"ו.


[5] ריאיון אישי, וינשטוק, 30.10.2018.


[6] חיי מוהר"ן, ת"ו).


[7] איחוד ברסלב באומן, המרכז לניהול ענייני ברסלב באומן, "מדריך אומן", 2018.


[8] "אבקשה – ירחון חסידי ברסלב" 20, ראש השנה תשע"ט: 34.


[9] ליקוטי הלכות, שבת ו: ח.


[10] הקול היהודי, 13.6.2012.


[11] ליקוטי מוהר"ן, ח"ב סי': כ"ה.


[12] תפילה מתוך אתר "חדשות אומן לראש השנה", 1.9.2018.


[13] "אבקשה – ירחון חסידי ברסלב" 20, ראש השנה תשע"ט: 7.


[14] "אבקשה – ירחון חסידי ברסלב" 20, ראש השנה תשע"ט: 7.


[15] הציון הקדוש במשנת ברסלב, תשע"ה: צ"ה.


[16] הארץ, 18.10.2005.


[17] קרמר 2015: 363.


[18] הציון הקדוש במשנת ברסלב, תשע"ה: קע"א.


[19] קרמר 2015: 356.


[20] הציון הקדוש במשנת ברסלב, תשע"ה: י"ט.


[21] הציון הקדוש במשנת ברסלב, תשע"ה: ע"ד.


[22] "אבקשה – ירחון חסידי ברסלב" 20, ראש השנה תשע"ט: 12.


[23] עלון "שלום! איך אתה מרגיש?", שחולק באתר.


[24] ליקוטי עצות, קע"ט: א.


[25] וינשטוק, תש"ע: 20, 21.


[26] וינשטוק, תש"ע: 23.


[27] וינשטוק, תש"ע: 24-23.


[28] וינשטוק, תש"ע: 24.


[29] גושן-גוטשטיין, תשע"ב: 160.


[30] גושן-גוטשטיין, 2011: 162.


[31] עלון "שלום! איך אתה מרגיש?", שחולק באתר.


[32] ליקוטי מוהר"ן, ח: א.


[33] ליקוטי עצות, ל"ג: ב.


[34] ליקוטי עצות, קי"ח: ג.


[35] ליקוטי מוהר"ן, קס"ט.


[36] ליקוטי מוהר"ן, ח"ב: כ"ג.


[37] אתר ערוץ 7, 18.6.2013.


[38] אתר חדשות אומן, 15.9.2018.


[39] אתר מאקו, 16.9.2018.


[40] "השומרים אומן", 16.9.2018.


[41] אתר ערוץ 7, 10.7.2014.


[42] באומגרטן, תשע"ב.


[43] הציון הקדוש במשנת ברסלב, תשע"ה: ע"ו.


[44] אתר שובו בנים הבינלאומי, 18.9.2018.


[45] וינשטוק, תש"ע: 30; וינשטוק 2011: 294, 316.


[46] "אבקשה – ירחון חסידי ברסלב" 20, ראש השנה תשע"ט: 36.


[47] דורון 2008: 19.


[48] הציון הקדוש במשנת ברסלב, תשע"ה: נ"א.


[49] ליקוטי מוהר"ן, ח"ב: י"ז; ח"ב: ק"ד.


[50] אתר "הכנסת האורחים המרכזית – אומן", ספטמבר 2018.


[51] חיי מוהר"ן, שיח.


[52] "ליקוטי מוהר"ן", קמא: סב.


[53] "אבקשה – ירחון חסידי ברסלב" 20, ראש השנה תשע"ט: 9.

30 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול