• Idan and Meir

"אני מאמין" – ד"ר עידן ירון

שתי נפשות

בעל התניא – רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד – שמאיר אטינגר מייחס לו מעמד של קדושה, פיתח את התפיסה של "שתי הנפשות": "נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא, והיא מתלבשת בדם האדם להחיות את הגוף [...], ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש".[1] על פי תפיסה זאת, שתי הנפשות המתקיימות בגוף אחד מנהלות ביניהן מאבק מתמיד על השליטה באדם. לדעת בעל התניא, המאבק אינו בהכרח בין טוב ורע, אלא מתמקד במהותו ובזהותו של האדם.


מאיר שואף בכל מאודו להשליט בעצמו את "הנפש השנית", המובילה אל הבורא. כדי לברר ולעצב נפש זאת, הוא נדרש להתמודד עם "הנפש הטבעית" או "הנפש הבהמית". לצורך זה, נוח לו שדמוּת אחרת – "אלטר-אגו" (דמות בעלת הקבלה נגדית לאישיות הפרט, "אני אחר"), או אולי בא דברה של ה"סיטרא אחרא" (הנטיות המאפיינות את הנפש הטבעית; הצד האחר לקדושה ולפנימיוּת שכל מופעיו מכוונים למה שמנותק מהבורא ולעידוד תחושת ישות עצמאית) – תייצג נפש זאת.


אני התנדבתי, בהכנעה ובמסירות, למלא את המשימה. התנחמתי בידיעה כי "הנפש הטבעית" אינה רעה מיסודה. עשויים להיות לה – כפי שהייתי רוצה לחשוב על עצמי – מופעים של אהבה ונתינה; אבל, אליה וקוץ בה: עולה ממנה תדיר תלות בדבר, אינטרס כלשהו.


העמדת הנפש הטבעית במרכז נראתה לי – אולי מתוך טעות או חוסר הבנה יסודית – כמתאימה במיוחד לגישתי ה"הומניסטית"; זאת בניגוד לנטיית "הנפש השנית" שאינה מרגישה עצמה כלל ועיקר כמרכז הבריאה, וכל שהיא מבקשת הוא להתייחד עם קונהּ.


ללא תשוקה ממשית לבורא, איני יכול ככל הנראה לתבוע "חמימות ומשיכה", שלהן זוכות הנפשות ששבו אל מקור מחצבתן. עם זאת, נחמה פורתא הייתה לי ההכּרה כי הנפש הטבעית אינה חייבת להופיע כמשיכה בלתי מעודנת לתאוות וליצרים; בכוחה להתעדן, להשכיל ולהגיע – בעזרת השם – להישגים גדולים בחיי הרוח. בכוחה זה היא עשויה אולי גם לשקף כהלכה את מי ששפר עליו גורלו ואימץ ללא סייג את "הנפש השנית", הלוא היא "הנפש הא-לוהית", המגדירה את הדרגה הגבוהה של האדם שיש בו מן הדמיון לבוראו.


לא אכחש שבעצם קבלת התפקיד של ה"אלטר-אגו" או ה"סטרא אחרא" היה משום הקרבה ממשית, שהרי אמונת ישראל – על פי בעל התניא – היא אמונה פנימית, תוצאה של היות האדם חלק מהבורא. מהות היהדות היא היכולת לדבוק בבורא, ובכך להשתנות מבחינה מהותית. זוהי המתנה הייחודית שקיבל העם היהודי, והיא סוד כוחו לאורך ההיסטוריה.


אבל לא כיוונתי לתנות את צרותיי שלי. משימתי שונה בתכלית, ובעניין זה אולי גם ההקרבה העצמית תיתפס במידה מסוימת של הבנה אם לא חמלה: יצאתי למסע לנבכי נפשו של אדם אחר, מי שמאמין בכל מאודו בעליונותה של "הנפש הא-לוהית", ונכון למאבק שבו "ינצח כל רגע מחדש" את "בנפש הבהמית" ויתגבר עליה. כן יהי רצון.


בספר שירים שהוציאו חבריו של "האדם האחר" בעת שהותו בכלא נאמר: "מאחורי סורג ובריח יושב מי שמוגדר למרבה העיוות – כ'יעד מספר אחד של השב"כ' [...]. הוא מוחזק במעצר מנהלי בגלל 'דעותיו המסוכנות'". על דרך השלילה, החברים כותבים: "אפילו השב"כ מודה כי הוא אינו קשור כלל ל'פרשת דומא' [...], וכי לא מיוחסת לו על מעורבות פעילה ב'תג מחיר' בשנים שקדמו למעצר המנהלי. 'מסמך המרד', המיוחס לו על ידי השב"כ, לא פורסם מעולם אלא נתפס כטיוטה שנמצאה על מחשב פרטי של מישהו, ללא זיקה אליו".


החברים מסיקים: "בין אם הוא חיבר את מסמך המרד ובין אם לא, 'המרד' [שהוא מבטא] הוא מרד במוסכמות חברתיות ותרבותיות, בחולשת הדעת ובאובדן הדרך. אין זה מרד הקורא לאלימוּת, שבא להרוס את המדינה. אדרבה! המרד הזה בא מתוך רצון להפוך אותה למקום טוב יותר; להגשים בדורנו את ציפיית הדורות: 'השיבה שופטינו כבראשונה, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח'".[2]


יצאתי אם כן למסע שנועד לבחון: מהי מהות הקריאה ל"מרד" של מאיר, ומה הוא מבקש – באמת ובתמים – להגשים באמצעותו.


שתי ממלכות – שתי תרבויות

בהערת שוליים על הביטוי "ממלכת הצפון", באותה החוברת שהוציאו חבריו של מאיר, נכתב: "בתנ"ך, ממלכת הצפון היא ממלכת ישראל, לעומת ממלכת הדרום שהיא מלכות יהודה. גם היום, קיימת הקבלה רבה בין הממסד המנוכּר של מדינת ישראל וממלכת הצפון ובין הציבור הנאמן לתורה ולארץ-ישראל ומלכות הדרום".


כחלק מ"ממלכת הצפון", שאינה נאמנה לתורה, מעמדי נחות מראש. אם לקבל את דברי הרב שלמה אבינר – שמאיר אינו נמנה דווקא על חסידיו – הרי שנאמני התורה "קשורים למדינה הרבה יותר, ונאמנים לה הרבה יותר, מאנשים שהם ריקים מתורה, כי אנו שייכים אל המדינה הזאת מתוך קדושתה האלוהית [...]. זאת אומרת שאין לנו לומר שאנו מצטרפים לחילונים במעשה בניין המדינה; אלא אנחנו באים מעצמנו, מפנימיות היהדות ועוז האמונה הקדושה, לבנות את בניין בית ישראל ולהקים את ארץ החיים. ואף על פי שאחינו, שנשתבשו ונתקלקלו בדעות ובמעשים, לצערנו, הכינו הרבה ובנו הרבה, עדיין רבה העבודה הגדולה של בניין המדינה האידיאלית על פי התורה והזרחת האור הפנימי, של תורת ד', במעשה בניין הארץ".[3]


"ממלכת הדרום" ו"ממלכת הצפון" מקבילות במידה לא מבוטלת להבחנה בין "ימין" לבין "שמאל" בישראל. לטענתי, הפער בין שני המחנות האלה עמוק עד כדי כך שאנו יכולים לדבר על שתי תרבויות או, לפחות, שתי תת-תרבויות – קבוצות שלהן תפיסות נורמטיביות שונות, אך לחבריהן יש בכל זאת מכנה משותף המבדיל אותם משמעותית מחברי קבוצות אחרות.


ההגדרה הדו-מפלגתית בארצות הברית, המקבילה לזו בישראל בין "ימין" לבין "שמאל", מבחינה בין שני מחנות מקוטבים בעלי מיתוסים שונים – "המחנה הקונסרבטיבי" מצד אחד, ו"המחנה הדמוקרטי" מצד אחר. מחקר שנערך שם לאחרונה העלה כי דמוקרטים אינם מבינים את הרפובליקנים, כשם שרפובליקנים אינם מבינים את הדמוקרטים. מתברר כי למרות שרוב הקונסרבטיבים מסויגים מהמפלגה הרפובליקנית, הם שונאים בכל לב את המפלגה הדמוקרטית; למרות שרוב הליברלים חשים מסויגים מהמפלגה הדמוקרטית, הם שונאים בכל לב את המפלגה הרפובליקנית. המחלוקות הפוליטיות האמריקניות מוּנעוֹת אם כן על ידי שנאה לקבוצת-חוץ ולא על ידי אהבה לקבוצת‑פנים. הסיבה לכך היא מה שהחוקרים מכנים "פער תפיסתי": הדימוי המנטלי של "הצד השני" הוא קריקטוּרי – דימוי שיש בו הגזמה רבה עד כדי עיוות שבמקרים רבים אינו תואם את המציאות כהווייתה. הוא מעיד על חוסר היכרות של הצד השני ועל היעדר הבנה של מניעיו ושל תפיסותיו.[4]


מסקנות אלו אינן שונות להערכתי מאלו שהיו עולות ממחקר מקביל בישראל. בשיר הפותח של ספר השירים שהוציאו חבריו של מאיר, הנושא את השם "על אהבה ושנאה", מופיעים הדברים הבאים: "הפעם רציתי לדבר אִתכם על השנאה. / אמנם מעולם לא דיברנו, אבל הגיעה השעה. / אתם האחים ממלכת הצפון, / אני זה שקראתם עליי בעיתון. / אני יודע ששמעתם עליי כל מיני דברים. / ובטוח שגם אתם במציאוּת קצת אחרים". זוהי בדיוק הכמיהה להתגבר על קריקטורות, ולפתוח במסע להכרת העצמי והאחר.


לב אחד

מטרת השיחות בינינו – כ"ידידים בלב ובנפש" – היא לפיכך להבהיר את הזהות העצמית של כל אחד מאיתנו, ולברר את הזהות של האחר, מתוך כבוד בסיסי ונכונות כנה להכרה הדדית. כמו כן, לנסות להתגבר על "הפער התפיסתי" המתבטא בדימוי קריקטורי של ה"אחר", ולהביא ליתר הבנה אם לא הסכמה בין המחנות – או בין ה"שבטים", כמאמר נשיא המדינה[5] – בחברה הישראלית.


[1] תניא, תחילת פרק ב'.


[2] שירת הרוח: הגיגים בחרוזים מעטו של מאיר אטינגר. הוצאה פרטית, אדר תשע"ו.


[3] שלמה אבינר, שו"ת אינתיפאדה. בית אל: ספרית בית אל, 1990: 59, 60.


[4] The Atlantic, 23.6.2019


[5] "החברה הישראלית – ארבעת השבטים", נאום נשיא המדינה ראובן ריבלין בכנס הרצליה, 2015.

40 צפיות1 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול