• Idan and Meir

מאיר אטינגר מגיב על האירועים האחרונים

עודכן ב: 3 יול 2019

מאיר אטינגר: נכדו של הרב כהנא, תושב יצהר, מהדמויות המוכּרות ב"נוער הגבעות". הוגדר בעבר כ"יעד מספר אחת של החטיבה היהודית בשב"כ", וישב במעצר מנהלי במשך עשרה חודשים.


ד"ר עידן ירון: בעל תואר שלישי בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. סוציולוג ואנתרופולוג חברתי. מתמחה בחקר תרבות, חקר הימין הרדיקלי והקיצוני בישראל, ולימודי צבא.


במסגרת מחקרי האנתרופולוגי, אני עוסק בשנים האחרונות בחקר הימין הרדיקלי והקיצוני בישראל. בכלל זה, אני עוקב אחרי הפעילות של הרב יצחק גינזבורג – משתתף בהתוועדויות ובשיעורים – ומתחקה אחר תנועת "דרך חיים" בנשיאותו; זאת בנוסף לתנועות ימין חוץ פרלמנטריות אחרות שאני מנסה לרדת לפשרן. בכלל זה, אני מנסה לאפיין את "נוער הגבעות" – תגית לתופעה שטיבה וגבולותיה עמומים. היה לי עניין להגיע לאחד האנשים המזוהים יותר מכול עם תופעה זאת – מאיר אטינגר, שמזדהה מצידו עם הרב גינזבורג ועם תנועת "דרך חיים". הגישה אליו לא הייתה פשוטה. לאחר שפגשתי אותו באחד הכנסים, קיימתי איתו התכתבות כשלושה חודשים עד שהוא התרצה והיה מוכן לפגוש אותי. הפגישה הראשונה שלנו הייתה רוויית מתחים. לאחר דין ודברים באשר לחטאיהם של אנשי מדע ועיתונאים, מאיר הכריז: "אינני יודע לשוחח". שאלתי אותו: "מה, אם כן, אתה יודע?". הוא השיב: "ללמוד". סיכמתי איתו אם כך בשמחה רבה שמפגשינו מכאן ואילך יישאו אופי של שיעורים, ויוקדשו ללמידה משותפת של טקסטים. הבהרתי לו: "אני כותב ביומני כל מילה", כך שיהיה ברור שכל שיחה היא גלויה ופתוחה ומיועדת בסופו של דבר לפרסום (לימים, מאיר הציע שנקליט את שיחותינו לצורך תיעוד מלא יותר). מאיר סיפר לי כעבור זמן: "הרב גינזבורג רוצה מאוד לפנות אל ציבור אינטלקטואלי, חילוני שמאלני. הוא מעוניין שתלמידיו יקדישו עצמם גם לתחום זה. לכן אני לומד איתך. תיארתי לרב איך נוצר הקשר, ושאלתי אם ללמוד איתך. הרב לא הביע התנגדות. במייל נוסף שאלתי אם נכון יהיה להתחיל בלימוד 'מלכות ישראל' [שלושה כרכים הכוללים התייחסויות של הרב, מתוך פנימיות התורה, שנועדו 'להאיר באור חדש את מכלול המצוות ודרכי הפעולה של הציבור בדרך לגאולה האמיתית והשלמה']. הרב אמר שאין סיבה שלא".


אני יושב בביתו של מאיר אטינגר בשכונת תקומה ביצהר. בעקבות הצווים המנהליים שהוצאו נגדו, נדדתי עם מאיר ממקום מגורים אחד לאחר, עד ש"חזר הביתה" – לכור מחצבתו ביהודה ושומרון – ממנו הורחק. אשתו מוריה יצאה לעבודת יומה; הבן והבת עולי הימים והמלבבים "מסודרים" במעונותיהם הארעיים.


אנו מקיימים חברותא מדי שבוע כבר יותר משנה, ומשוחחים על נושאים שונים. הנושא שלו אנו מקדישים את עיקר זמננו בשבועות האחרונים: "סוגיות נבחרות במוסר מלחמה". העייפות הנלווית לעבודה הלילית המפרכת בטחנת הקמח המקומית ניכּרת במאיר היטב, אבל הוא לא מוותר ולו על שיעור משותף אחד.


מאיר, כהרגלו, מחושב ומהורהר. הוא מתמודד בכובד ראש עם סוגיות העומדות ברומו של עולם, כמו עם כאלו העומדות על סדר היום הציבורי, הביטחוני והפוליטי שלנו. לאחרונה, מאיר רואה עצמו בראש ובראשונה כאידיאולוג, ופחות מכך כאיש מעשה – כקבלן ביצוע. הוא נטש את הריצה קצרת הנשימה למרחקים קצרים, במעלה הגבעות, ומקדיש את עיקר מרצו לריצה למרחקים ארוכים – לקראת היעד המיוחל של "מדינת תורה", ביטוי אותו הוא מעדיף על "מדינת הלכה".


מאיר מתנגד אישית לנסיעה לקברי צדיקים מחוץ לארץ, אבל מוכן באופן חריג לצאת לציון של רבי נחמן. בנסיעה המשותפת שלנו בראש השנה האחרון לאומן שבאוקראינה, הכרתי באופן מעמיק יותר את דבקותו ואת אצילוּת דרכיו. התרשמתי מהאופן שבו הוא מתקבל "במגרש הביתי" על ידי מאות רבות של אנשים שאינם מכירים אותו היכרות ממשית. הוא נתפס ללא ספק כהבטחה עתידית, כמי שראוי להקשיב לו ורצוי לשאול בעצתו.


ביומן התצפית האדום שלי – עליו הדבקתי, לצורך הזיהוי, מדבקה צהובה-שחורה של "תיקון הכללי" – ציינתי לעצמי דברים אחדים על המסע המשותף: "אדם דתי, מלווה בילד, פונה אל מאיר בשדה התעופה לקראת הטיסה: 'היי, אשריך!' – מאיר: 'אשריך, אבל במה זכיתי?' – 'אין מה לעשות, יש לך משהו מאוד חזק בנפש!'... אנו נוחתים באומן, ולאחר זמן מהלכים לאורכו של רחוב "פושקינה" הזרוע בשלוליות מדמנה ורצוף בבוץ סמיך. נער ניגש אל מאיר ומבקש, ברעדה קלה, לשאול שאלה: "מאיר, אתה יכול לומר לי מה פירוש המילה 'טוב'?". מאיר עונה בסבלנות ובהרחבה – "ומהי נפש?". כאשר אני תוהה אחר כך "מי הבחור?", מאיר משיב שאינו מכּיר אותו כלל – "סתם בחור צעיר המבקש תשובות ללבטיו".


מאיר אטינגר בציון רבי נחמן מאומן

משפחתו של מאיר נמצאת בארץ כבר שמונה דורות – שלוחותיה פזורות בחברון, בירושלים ובצפת. הוא בן 28, בעל טמפרמנט חם המרוסן על ידי מבנה אישיות מופנם ויכולת חשיבה גבוהה ומבוקרת. גישתו פתוחה וחקרנית, ובוודאי שאינה דוגמטית. הוא מוכן לדון בסוגיות שנויות במחלוקת, אינו מתבצר מאחורי סיסמאות שחוקות או גורס טענות שגורות, ואינו מהסס להכריז שדברים מסוימים מחייבים מחשבה ושיקול דעת נוסף. הוא אינו נרתע מביקורת עניינית, ואף מקדם אותה בברכה ורואה בה אתגר. כל התכונות הללו הופכות אותו לבן שיח חריף ונעים. כ"איש אמת", מאיר מעדיף שלא לעסוק בגינוני נימוסין מיופייפים או לנהל שיחות בטלות. רכילות אינה כס התה שלו. הוא מעדיף נס עם חלב.


מדי פעם, מאיר מזנק ממושבו, מגביר את קולו ונע בחדר כארי בסוגר – באותם רגעים אני קשוב לדבריו, היוצאים מן הלב, יותר מכול. יכולת ההכלה האנושית שלו גבוהה – הוא קשוב וערני (פרט לאותם רגעים שבהם אתגרי הקשב והריכוז המאומצים מכריעים אותו). הוא מעריך במיוחד אנשים שהלהט הערכי ניכר בהם, שזהותם מבוררת ושהם מוכנים ללחום על דעותיהם – ובכלל זה אנשי שמאל צרופים. הוא מגלה הבנה גם ל"מחבלים" פלסטינים, מציין קשרים שהיו לו עם אחדים מהם בהיותו בכלא, ואף אינו פוסל את האפשרות שאם היה בנעליהם היה נוהג כמותם.


האמת בוערת בעצמותיו, והוא מתרתח וכואב כאשר זו אינה מוכּרת או אינה מוערכת כראוי; אולם כשם שהוא מהיר חמה, כך גם הוא מהיר סליחה ומחילה. גובה הקומה שלו מבליט את דמותו הצנומה: "במחילה, לא אכלתי היום, אני חש חולשה". זקנו המדובלל בגוון חום-שחור לא אחיד, שפמו העוטה במזוגזג על שפתו העליונה, הפאות המתנופפות והכיפה הלבנה המעטרת את הפדחת כולה; העיניים החומות הבורקות הממוסגרות במשקפי קרן, שזכוכית עדשתן ניתקת ומותכת מדי פעם אל הרצפה, והחיוך המבויש והנערי – כל אלה משווים לו חזות שברירית, רוחנית, סגפנית במידת מה. הוא מחייך אליי בחום, ושוטח את ליבו.


אנו מצויים שבועות ספורים לאחר מעצרם של הנערים מהישיבה הקטנה "פרי הארץ" – המוקדשת ללימוד תורה וחסידות בארץ-ישראל – השוכנת ביישוב הקהילתי רחלים שבשומרון. רק לאחרונה נודע ברבים כי מאיר היה בין אלה שיצאו בבוקרו של יום השבת מהיישוב יצהר אל הישיבה, כדי "לתדרך את הנערים לקראת החקירה" – נושא שבו אין אנו מדברים, שהרי יפה לו השתיקה.


מאיר מֵלין על השב"כ, כשם שהוא מלין על השמאל בישראל: "הם אינם מבינים אותנו; מנתחים לא נכונה את תופעת 'נוער הגבעות', ולכן גם הכלים שהם משתמשים בהם אינם רלוונטיים להגשמת מטרותיהם שלהם". הוא מכיר בכך שהסבל של הנערים "אינו חייב לעניין את השב"כ". עם זאת, דרכי הפעולה של שירותי הביטחון, המונְחים על ידי הדרג הפוליטי והמשפטי, מביאות לכך ש"יכולת התקשורת ההדדית הפכה לכמעט בלתי אפשרית".


השב"כ מצייר את "נוער הגבעות" כתנועה פוליטית, בעוד שזו אינה אלא תנועה חברתית. חוסר ההבנה של השב"כ נובע מכך שהוא סבור כי זוהי "תנועה של תשובות" בעוד שמדובר למעשה ב"תנועה של שאלות". לרשויות נוח להציג את הדברים באור זה, שכן כך מוקלת עליהם ההתמודדות עם התופעה הנתפסת בעיניהם כלא רצויה ואף מסוכנת. למעשה, בני הנוער האלה אינם מציעים תשובות מתריסות או מתגרות אלא מוטרדים משאלות אמיתיות ועמוקות: "מהו ייעודו של עם ישראל; לאן הוא חותר וכיצד אפשר להגשים חזון זה?". מכיוון שבני הנוער מתעניינים יותר בשאלות ולא בתשובות, הם לא נוטים לקבל סמכות חברתית, הורית ואפילו רבנית. הם סולדים ממנהיגים, ופוסלים כל מי שמתיימר לשמש ככזה. ייתכן שחלק מן הנערים מוצאים תשובות רבות יחסית אצל רבנים או אידיאולוגים מסוימים – יהיו אלה הרב יצחק גינזבורג, או אולי מאיר עצמו – אבל אין בכך כדי להביא אותם לציות להוראותיהם, שלא לדבר על ציות עיוור.


יש להבין: "הדינמיקה של 'נוער הגבעות' מתנהלת בעיקרה בקרב הציבור הדתי. הם מוּנעים על ידי הפער שבין מה שהם לומדים ומתפללים לבין מציאות החיים אותה הם חווים. התפיסה המקובלת היא שהלהט הנערי חולף עם הבגרות; כך, מתקיימים חילופי משמרות, והתנועה עצמה נשארת תמיד צעירה. מאיר מעיד על עצמו שגם הוא נשחק במידת מה. העולם, ככל הנראה, אכן "שייך לצעירים".


בכל מקרה, התחושה שאפשר להכחיד את התנועה התבררה כחסרת שחר. כמו עוף החול, זו קמה לתחייה מתוך האפר. אחרי האירוע בדומא, השב"כ התגאה בכך ש"התופעה חוסלה", אבל השמחה הייתה כמתברר מוקדמת מדיי. מאיר מעריך: "אנו חוזים בעקומה עולה, ולאו דווקא יורדת, של תופעת 'נוער הגבעות'". לדבריו, "אנו מצויים בעימות חזיתי בעניין זה: המטרה שלהם היא שיהיו כמה שפחות נערי גבעות; המטרה שלי – שיהיו כמה שיותר" – "מדוע?" – "כי מבחינה חברתית, מדובר בתופעה חיובית ובריאה". כוח ההישרדות של התנועה נובע לדעתו מכך ש"אי אפשר לעקור מן השורש תנועה השואלת שאלות טובות ואמיתיוֹת. טיבן של שאלות כאלו לצוף שוב ושוב, דור אחר דור.


אדם דתי המתפלל באמת ובתמים, נתקל מדי יום ביומו – הן בסדרי התפילה שקבעו חז"ל לאחר חורבן הבית השני, הן בפיוטים שהתחברו במשך הדורות – בדברים שמעוררים כמיהות עמוקות, כמו "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", "והיה השם למלך על כל הארץ". לכן, מי שמבקש להיות שלם עם ליבו צריך לשאול שאלות כגון: האם באמת אני מאמין במה שאני אומר? האם איני עושה שקר בנפשי? מה אני עושה כדי להגשים הלכה למעשה את מה שאני מאמין בו? בני נוער שטרם נשחקו שואלים שאלות מתסיסות כאלה יותר מכול, ולכן הם גם פגיעים במיוחד.


הנטייה הרווחת היא להציג את "נוער הגבעות" כ"נוער שוליים". למרות שיש אמת מסוימת בהצגה כזאת, היא בוודאי אינה מדויקת. ב"נוער הגבעות" מצויים, לדעת מאיר, שני סוגי אוכלוסיות: ראשית, אוכלוסייה של אנשים איכותיים בעלי חוש צדק מפותח וחשיבה עצמאית, שאינם נכללים באופן טבעי בהגדרה זאת; שנית, אנשים שלא הסתדרו עם מסגרות (מה שבכל מקרה טוב בעיני מאיר, שמתנגד לחשיבה "בתוך הקופסה"), בעיקר אלו הדתיוֹת-הלאומיוֹת המעוותות ברובן. רבים מהם ניחנו ברוח גדולה, שהמסגרת אינה יכולה להכילה. מאיר סבור כי המבוגרים משתיקים את "שאלות האמת" בגלל ספקות המכרסמים בליבם שלהם, ובגלל החשש ששאלות כאלו יערערו סדרי חברה ומשטר מקובלים – יסכנו את ה"ממלכתיות", ציפור נפשם. גם "תוכניות מניעה" של משרד החינוך או של משרדי ממשלה אחרים ורשויות ממלכתיות נוספות ,המתמודדות כביכול עם תופעת "נוער הגבעות", לא נועדו אלא למגר אותה ולסתום את הגולל על השאלות הנובעות ממנה. לכן, מאיר היה בין אלה שטענו שיש להימנע מכל מגע עם נציגיהן ושטח, ובכלל – שיש להתנתק מצינור ההזנה של המדינה.


מאיר מספר כי הוא עצמו הגיע לגבעות בגיל מאוחר – מעל שמונה-עשרה. השאלות הבסיסיות היו מוטמעות בו עוד משחר ילדותו, והוא ניחן – לפחות במובן זה – באופי מרדני. כרבים אחרים, למרות שהוא איווה להשתחרר מהמסגרת, לא העז לעשות את הצעד הנדרש לשם כך. ההזדמנות נקרתה בדרכו רק אחרי ש"נזרק מהישיבה"; זאת בגלל ששאל "שאלות חופרות", ויצר אווירה של תסיסה רעיונית, בעיקר בהקשר הדתי. הממסד נוטה להחניק שאלות מהותיות, ונראה לכאורה שלא פעם הוא מנסה גם להחניק את השואלים עצמם.


מאיר מזדהה במידה רבה עם האמירה של השמאל שאי אפשר לחסל את ההתנגדות הפלסטינית בכוח הזרוע בלבד. בה במידה, הוא סבור שאי אפשר לחסל את תופעת "נוער הגבעות" על ידי שימוש באמצעי כפייה ודיכוי. התחושה הייתה שאם נערי הגבעות יוגדרו כ"טרוריסטים", אפשר יהיה לנהוג כלפיהם ביד קשה, והתופעה תעלם כלא הייתה; אולם מתברר כי צעדים כמו הגדרת "תג מחיר" כ"התאגדות בלתי מותרת" לא הביאו לחיסולה או אפילו לצמצומה. העובדה היא שהמרד לא מדוכא, ונושאיו מרימים את ניסו בקוממיוּת פעם אחר פעם.


השב"כ פועל מתוך אינטרסים מוגדרים, ומתוקף התפקיד שיועד לו, ומשתמש בכלים שונים – חלקם לגיטימיים יותר וחלקם פחות – כדי להשיג את מטרותיו. ברמה זאת מתנהלת סוג של "מלחמת חפירות" – שירותי הביטחון מתחפרים בעמדותיהם, ו"נוער הגבעות" מתחפר בעמדותיו. למאיר אין תלונות על עמדות כאלו, המוצגות מתוך מניעים אינטרסנטיים: במלחמה לא מצפים מהאויב שייגלה הגינות. גם היהדות מתירה לפעמים הונאה של אנשים אחרים. אם השב"כ סבור שמדובר בסיכון ביטחונה של המדינה, הוא אינו חייב להיות הוגן".


בשיחות שניהלנו בעבר, נחלקו דעותינו באשר ליחס שבין אידיאולוגיה לבין מעשים. מאיר הסביר, למרבה הפתעתי: "השב"כ לא הֵעז לומר שהוא נלחם באידיאולוגיה שלי, וניסה להצביע על מעשים מסוכנים. אני לא ליברל. אני חושב שצריך להילחם באידיאולוגיה ולשלול את זכות הביטוי כאשר זו מסכנת את החברה. השב"כ מבין, ובצדק, שעליו להילחם באידיאולוגיה; אבל כדי להיות פוליטיקלי קורקט הוא מחפש לכאורה מעשים אלימים. הם טוענים שהם נלחמים במעשים ולא באידיאולוגיה, וזה שקר. אי אפשר להילחם רק במעשים". לדעתו, "אידיאולוגיה מסוכנת יותר ממעשה. ההחלטה להתקומם אידיאולוגית היא רבת משקל; מדינה שאינה מתגוננת מסכנת את שלטונה ואת הסדרים הערכיים שלה".


עם זאת, מאיר סבור כי השב"כ צריך להיות הוגן לפחות כלפי עצמו. מעבר לשימוש בטיעונים אינטרסנטיים וסובייקטיביים מובהקים המכוונים כלפי חוץ, עליו להכּיר במציאות כהווייתה כלפי פנים. מאיר סבור שהמצב לאשורו אינו כזה: הבנת השב"כ בתופעות של "נוער הגבעות" ו"תג מחיר" לוקה בחסר ולעיתים קרובות אף מעוותת ממש: "השב"כ הוא גוף פועל, אבל לא בהכרח חושב". עדות לכך הוא מוצא בראיונות שהתקיימו עם ראשי השב"כ בסרט התיעודי "שומרי הסף" [דרור מורה, 2021], שבו הם העידו ש"לחמו בטרור מבלי לשאול את עצמם מה צריך להיות הפתרון הכולל, ובכך שגו באופן יסודי". מכיוון שראיית השב"כ צרה מאוד, ההתמודדות שלהם – ולכן גם ההתמודדות מולם – מנותבת לפסים טכניים ולא מהותיים; השב"כ מוּנע על ידי טקטיקה ולא על ידי אסטרטגיה: "הם מנסים לעצור אותי; אני מנסה להתחמק. אנו מנהלים – באופן לא שוויוני, שהרי בידיהם מצויה השררה – מלחמה על דעת הקהל.


מאיר מתמרמר יותר על "הפרשנויות האובייקטיביות" לכאורה הנמסרות מטעם "מומחים לדבר", שפעמים רבות אינן מבוססות ואינן נובעות מהיכרות בלתי אמצעית, ממקור ראשון, עם האנשים והעניינים שבהן הן עוסקות. פרשנויות כאלו מתבססות לעיתים מזמנות על דעות קדומות וסטריאוטיפים, ומציגות את הדברים באורח חד-ממדי ולעיתים קרובות גם חד-צדדי ותבניתי. הוא אינו מצפה מרשויות ממסדיות לתת במה לדעות שנוגדות את תפיסת העולם הבסיסית שלהן – כאלו שנתפסות מבחינתן כהרסניוֹת; אבל בכל זאת מבקש להבהיר שקיימות גם תפיסות אחרות שראוי לפחות להכּיר אותן, אם לא להכּיר בהן. הכרת דעות כאלו נתקלת לפחות בשני חסמים בולטים: ראשית, מאיר אינו יכול לומר בגלוי כל מה שכמוס בליבו; אחרת, ימצא עצמו במהרה מאחורי סורג ובריח: "מה היה קורה", הוא שואל היפותטית, "אם הייתי מכריז כי לדעתי 'טרור יהודי' הוא דבר מצוין?". מאיר הדגיש בשיחותינו בהזדמנויות שונות כי טרור הוא "נשקם של החלשים". לדבריו, "מיעוט נכבש ומדוכא – הפועל בתוך מציאות שבה למעשה נוצר ואקום ולא מתקיימים כנדרש שלטון החוק, הסדר הציבורי והביטחון האישי – עשוי לפנות לפתרונות קיצוניים". בכל מקרה, הנחת העבודה של רשויות הביטחון שקיים טרור פלסטיני יומיומי – כמו זריקת אבנים – ברמה נסבלת, אינה מקובלת עליו כלל. המצב חורה לו יותר, מכיוון שבהשוואה למתירנות שהשלטונות מגלים כלפי הפלסטינים, הסובלנות שהם מגלים כלפי היהודים היא אפסית: "יהודי שזורק אבנים, וחלילה פוגע – יהיו מניעיו אשר יהיו – נחשב לטרוריסט".


שנית, מאיר חוֹוה קושי ניכּר להסביר את עצמו ואת עמדותיו; זאת לא רק בשל העובדה הטכנית שלא מוצעת לו במה ציבורית כללית ראויה, אלא ש"קיים קושי ניכּר לגשר על פער השפות והתרבויות בין העולם היהודי לבין העולם החילוני". להבנתו, "שיח אמיתי מחייב פירוק תפיסות עולם יסודיות מאוד ובחינתן מחדש, מה שקשה ביותר לביצוע. הנחות המוצא של הבאים משני עולמות אלה שונות בתכלית. נראה שהפער כמעט בלתי ניתן לגישור". מאיר אומר: "המסר הראשון שלי – שאינו מובן בדרך כלל באופן שכלי ורגשי לציבור חילוני – מתחיל באלף-בית: 'שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד'".


בשלב זה, מאיר מגלה את ליבו באופן מפורש יותר; מהסס לגבי אופן הניסוח ותוהה לגבי הסיכוי להעברת המסר מבלי שזה יידחה על הסף או יובן שלא כהלכה. הוא מַקדים ומדגיש כי יקצין מעט את הדברים, כדי לנסות להעביר את תחושתו העמוקה: "יש אנשים רבים, ואני בכללם, השואפים לצורת חיים מוגדרת שלפי הרגשתם נגזלה מהם שלא כדין – בדרך לא מוסרית. המדינה הוקמה על סמך קושאן מסוים – בהיותה נחלה היסטורית מובטחת של העם היהודי. קושאן זה 'נגנב' על ידי הציונות החילונית, המוֹנעת מן הציבור האמוני והדתי הרחב לחיות את חייו כמתחייב מן היהדות ולהגשים את שאיפתו הגאולית-המשיחית הבסיסית. המצב דומה לזה של גנב המגיע לבית באישון לילה, ואומר לבעל הבית כיצד עליו לנהוג בביתו שלו: "מי שטוען 'הקמתי פה מדינה ציונית חילונית', אינו אלא גנב".


מאיר סבור אם כן כי ציבור רחב אינו יכול לממש בחייו היומיומיים את אמונותיו – יהיה זה במישור האישי, הקהילתי או הלאומי. לדוגמה, קיימת התנגשות מפורשת בין מוסר מלחמה יהודי לבין מוסר מלחמה מערבי: "כאשר טוענים כלפינו בהקשר זה שאנו פועלים באופן לא מוסרי, אנו משיבים שאנו פועלים מתוך כללים מוסריים שונים – חוקי התורה. ברמה הבסיסית ביותר, כאשר קיימת התנגשות בין חוקי התורה לחוקי המדינה – ברור לנו ללא צל של ספק שחוקי התורה גוברים. על כך אנו מוכנים למסור את נפשותינו. אנחנו מקבלים את העקרונות של 'מדינת חוק' כל עוד אלה אינם סותרים את העקרונות של 'מדינת תורה'. כאשר חוקים מסוימים מנוגדים לחוקי התורה, אני מרשה לעצמי לדחותם ולבחור בדרך אחרת. בעיניי, החוקים החלופיים של התורה לא רק מבוססים מוסרית, אלא מושתתים על סלע איתן מאין כמוה". מאיר מדגיש: "אינני שואף לאנרכיה; ההפך הוא הנכון. אני מבקש מסגרת ממוסדת ומאורגנות, אולם כזו שבבסיסה הנחות יסוד וכללים שונים". עם זאת, ברור לו שאם יכריז כי אינו מכּיר במדינה הדמוקרטית, אנשים לא יבינו מה הוא רוצה.


זמננו תם. שעתיים חלפו להן ביעף. מאיר לובש את מעיל הפלנל הכחול המשובץ מעל לגופייה הקצרה... אני יוצא משער הברזל הצהוב של היישוב, יורד לאיטי בכביש המפותל, ומשייט לעבר עיר הקודש. בצמתי היישובים פזורות טרמפיאדות שלצידן צצו, כפטריות אחרי הגשם, בטונדות משוריינות אפרוריוֹת. מזג האוויר הנפשי שלי "מעונן חלקית"; בקרוב, כך אומרים, אנו צפויים ל"ממטרים כבדים".


בחוזרי הביתה אחר הצוהריים, אני מנצל את הרשת החברתית כדי לבחון עם מאיר כמה שאלות נוספות. הוא מדגיש בהתכתבות בינינו שמה שמנחה אותו היא התפיסה שאנחנו עם אחד, שהוא אינו מעוניין לזרוע ריב ומדון בינינו, ושהגאולה – על פי תפיסת התורה – מחייבת שותפוּת גורל של כל עם ישראל. למרות התחושה של "כיבוש" מצד רשויות המדינה החילוניות, החוויה שהשלטון במדינה מבוסס על עוולה מוסרית, והנאמנות לחוקים שונים בתכלית – מאיר אינו מעוניין לפרֵק את המדינה או ליצור "ממלכה" נבדלת בשטח כלשהו משטחי ארץ-ישראל. הוא מקווה כי בסופו של דבר – באופן בלתי מוסבר ועדיין לא מחוור – דרך התורה תהיה על העליונה.


המשך יבוא. אני מצפה בכיליון עיניים לפגישתנו הבאה.

5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול